פסיכיאטר: יש לך חברים?

אני: יש לי חבר.

פסיכיאטר: רק חברה אחת?

אני: לא, חבר, boyfrined.

פסיכיאטר: לא, התכוונתי לחברות.

אני: אה..לא.

פסיכיאטר: למה?

אני: שעברתי לפנימיה ניתקתי עם כולם קשר ועכשיו שעזבתי אני בקושי יכולה לשמור עם החברים משם על קשר.

אבל מה זה משנה אם יש לי חברים או לא? פפפ..

עכשיו פתאום אני מרגישה איך הריקנות מחלחלת בתוכי. תכלס? לא שווה לחיות את החיים שלי.

אני לא לומדת ואם אני יחזור ללמוד אני סתם ישב על התחת כל היום. על מי אני עובדת? "אני יעשה כבר את כל הבגרויות" ממש...חרא לי בבית, כן, הייתי בטוחה שהכל השתנה, אבל ההורים שלי פשוט סובלים שהם מגדלים אותי. וזה מראה בהתנהגות שלהם, כל כך קשה להם. הכל כאילו חזרתי בזמן לכיתה ח'. i'm numb.

הכל נראה טוב יותר בזווית כזאת?

נעע.