תקופה שיש בה רק בעיות.

חשבתי לעצמי שזה רק אני, אבל לא.

חוץ מזה שרוצים(עו"סים וכאלה, לא ההורים)שאני יהיה בפנימיה ואני מתעקשת להיות בתיכון רגיל ובכלל לא ללמוד אבל אני לא לבד.

ההורים שלי במצוקה כלכלית שבחיים שלי לא ראיתי.

אמא שלי בלי עבודה ועוד שבועיים הדמי אבטלה שלה נגמרים לפני שהיא התקבלה לעבודה, אח שלי לא מוכן לעבוד ועד יוני אנחנו צריכים לצאת מהבית ולעבור לדירה אחרת.

ומה אני יכולה לעשות עם זה? כלום. וזה הורג אותי מבפנים.

אני מסתכלת על אמא שלי והיא פשוט קרועה מעייפות, יש לה עיגולים שחורים מסביב לעיינים ובתוכם יש דאגה.

ואני? אני עוד מעזה לבקש ממנה 250 שקל להשתתף בקעקוע מפוקפק שאני רוצה לעשות. טוב, היא הבטיחה לי לפני חצי שנה עוד :/

בא לי לבכות את כל הדמעות שבעולם מרוב עצב.

אני כל כך לא רוצה להיות בפנימיה שוב, אני לא רוצה להיות רחוקה מהבית אפילו לא בפנימיה עד 4 אחה"צ!

אבל לא מוכנים להרפות ממני. שפשוט יזרקו אותי בתיכון ויעזבו אותי לנפשי! אבל לא...אני עלולה להידרדר במצב הנפשי המזורגג שלי. סעמק.

אני הייתי כל כך תמימה, כמו ילדה בת 10 שלא יודעת מה זה מצוקה כלכלית, עד שאמא שלי סיפרה לי למה היא מתוחה כל כך והיא הרי מרשה לעצמה לשפוך הכל בפני הבת שלה הבת 16 וחצי הבוגרת.

אני מסתכלת עליה עכשיו וכל כך בא לי להעלים את הבעיות שלה. :(

מחר יש לי עוד תור לרופא שאמר שאין לי כלום אחרי שהיו לי בחילות, סחרחורות וכאבי בטן ואחרי שהתעלפתי.

"אין לך כלום, אם זה ימשיך תבואי שוב". מה הוא חשב לעצמו? שזה יעלם?! בליאט...מזל שיש לי כדורים נגד כאבי בטן ובחילות מהפנימיה.

עכשיו שאני חושבת על זה כל הקטע הזה כבר הרבה זמן ככה אם יש לי כדורים של זה מהפנימיה עוד. בעעע.

מקווה שיהיה טוב מתישהו.