אתמול בערב, נוני שלי, כן זה שכל כך אוהב אותי, עשה איתי הפסקה.

הוא טוען שזה לא בגללי, שהוא לא יכול להיות עכשיו בקשר והוא צריך להיות לבד כי עוברים עליו דברים. לא אמר לי למה.

אני אמנם לא בוכה אבל זה כואב.

אחרי שהתרחקנו כל כך אחד מהשני חשבתי שנחזור להיות כמו אז, התגעגעתי אליו. עכשיו אני מתגעגעת רק יותר.

כואב לי כל כך, הוא לא אמר לי למה, לא ניסה אפילו לשתף. נסיתי להוציא ממנו את המצברוח הרע ולנער אותו למרות שהוא לא עשה בשבילי כלום בזמן האחרון, אני עדיין אוהבת אותו ולא יכולה לראות אותו ככה.  כלום.

אז נעלתי את הנעליים והלכתי בלי להגיד מילה.

הייתי עצבנית, הלכתי לצופית חברה שלי ודווקא הייתי בסדר, צחקתי וחייכתי, בבוקר הוא ביקש שאני יתקשר אליו ושאל איך אני ואמרתי לו שאני בסדר.

חייכתי עד אחרי הלימודים, כל מה שכנראה הדחקתי בא לי בבום. כן, העצב שהיה אמור להופיע, אמנם בדיליי, אבל בסוף הופיע.

נפל לי האסימון שלמרות שאני יכולה להיות עם אנשים אחרים ובמיוחד בנות, הוא חסר לי. בלי לנשק, בלי להיות ביחד...אני בטח גם לא יראה אותו ואם אני יראה זה רק בארוחת ערב ואם יהיה לי תיאבון.

אני לא יודעת מה לעשות, אני מרגישה שחצי ממני נעלם, שהלב שלי גווע.

הלב שלי גוסס.

הוא אמר שהוא אוהב אותי. למה שאני יאמין?