אני נכנסת לכאן ומסתכלת...העיצוב החמוד והצבעוני- חמוד כזה...כל כך "נטה",עם כל הדובונים והאנימציות...הרבה זמן לא הייתי כאן. I MISSED YOU. אופטימי למדי.
אני לא יודעת למה אני כותבת כאן בכלל...הרי גם ככה אני לא בטוחה מתי אני אחזור לכאן. אולי זה אפילו מיותר אני לא יודעת..אמרתי לעצמי פשוט לזרום עם זה. אני לא זוכרת מתי בכלל התחלתי לכתוב את הבלוג הזה. לשבת ואשכרה לקרוא כל מה שרשמתי לפני שנתיים וחצי- וואו!!! מתגעגעת לתקופה ההיא. כמה שאז לא ידעתי דברים, כמה שאז הייתי דואגת מדברים כל כך מפגרים שלפעמים לא היו קיימים אפילו. הנה אני כאן מתחילת כיתה ט'- חודש ספטמבר, ראש השנה ועכשיו מסיימת י"א- עמוסה במבחנים ובגרויות, חוגגת שנה וחצי עם חבר שלי בשבוע הקרוב. קשרי החברות שלי אז כבר לא כל כך כמו היום. למרות שבעצם אין כזה שינוי- אני חושבת..טוב אולי. כל אחד עם עצמו ועם החיים שלו. כל כך המון דברים השתנו..זה פשוט לא ייאמן!
בקבוצת ההיפ הופ: אז הייתי רק חצי שנה...חסרת כל ידע ונסיון,ילדה בת 14 וחצי בשיא של הכיף וה"תהילה" אם אפשר לקרוא לזה ככה.. כריסטינה ורחלי ניהלו את הקבוצה, ועכשיו הן כבר מזמן עזבו..צבא,סיימו,עזבו מרצונן..גם תומה כבר לא האלילה של הבנות, היא עזבה גם את הקבוצה וגם הריקוד שלה כבר לא בראש סדר העדיפויות שלה. אנחנו כבר לא "המשפחה" המגובשת שמתאספת ליציאות מועדון,ימי הולדת,ימי שישי וכו' ביחד. ההרכב השתנה,האנשים השתנו והתחלפו. ההילה גדלה קצת ואז דעכה. 'זה' לא מה שכולם רוצים.לכל אחד יש הדרך שלו בסופו של דבר. כל אחד יבחר לו מסלול.
הייתה תחרות ענקית HHI 2012...עלינו לגמר עם 5 הראשונים. מספרים לכולם את השקר שאנחנו מקום רביעי. השקר ההוא שמספרים מחשש ללגלוג של האנשים שלא מבינים שמץ של דבר מהחיים שלהם. הם לא היו שם. הם לא התכוננו לזה. הכי טוב לנו להגיד "מקום רביעי בארץ"..מי יודע אולי זה נכון. זה מחמיא- תודה. כמו שאמרתי זה לא מה שכולם רוצים. עכשיו תקופה..עומס בבצפר..זה חולף זה יעבור. אחר כך אחד טס לכל הקיץ, עוד אחת מתגייסת. אני יודעת שהיא כבר לא תחזור אלינו. גם חבר שלי בקבוצה..רוצה להלחם על יומיות..אבל לכו תדעו. דחפו לנו עוד קבוצה של ילדים קטנים לאמן...כרגע קצת לא בראש שלי. הם ילדים מה הם מבינים?...
לימודים: הבית ספר הזה...די בית זונות הייתי אומרת. החינוך והמערכת לא משהו. כל הסיסטמה הזאתי על הפנים. הפסקתי ללמוד. ציונים שיושבים על 70. איפה החרשנית הזאת מפעם? העצלנות כבר איישה אותי לגמרי. אין טיפת מוטיבציה לכלום.
חברים: באים והולכים...אלה ה"כלליים" אני קוראת להם..חברים לבצפר,חבר'ה ליציאה בחוץ..פה ושם איזו נסיעה משותפת... כולם התבגרו השתנו..חלקם להיפך..עוד לא התבגרו בעוד אני מרגישה שאני כן כשאני איתם. מרגישה מטומטמת. כאילו זה כיתה ז'. כבר אין את הראש של לעשות רעש ולמשוך צומי...לשים מוזיקה בפול ווליום בפלאפון, למשוך בנים..לא מעניין כבר. עברנו את זה..אתן עוד תקועות שם- זה מטומטם. תמיד חברה קרובה אחת הייתה ויש לי. התבגרנו ביחד ובנפרד.גם אם לא נראה אחת את השנייה כמה שבועות\חודשים ולא נדבר אבל נהיה באותו הראש. תמיד יש על מה לדבר ולשתף. תמיד משדרות על אותו הגל. כניראה זה אופי. בורכנו בהזדמנות הזו. כדאי מאוד לשמור עליה. ככה אף פעם לא היו יותר מידי חברות טובות..תמיד עברתי בתי ספר. פה ושם עדיין אני בקשר עם חלקן..אבל זה כבר לא מה שהיה פעם.
כרגע הרגשה קצת דפוקה...מרגישה חסרת חברים.למרות שאני יודעת שבקלות אני יכולה להרים טל' לחברה ולהציע בילוי. פשוט כרגע לאף אחד אין זמן. ואני? אני מכונסת בתוך עצמי. והחברים לקבוצה הם נטו בגדר "חברים לקבוצה". אני לא אראה אותם מחוץ לאימונים.
אני עצמי: כמובן השתניתי והתבגרתי. הביטחון העצמי שלי עלה סוף סוף. למדתי ללכת עם ראש מורם, שלמה עם האישיות שלי.
בנים\אהבה ומה שביניהם: תמיד חלמתי על "אביר על סוס לבן" והרגשתי בודדה כשבנים התחילו עם החברות שלי ולהן היו "סטוצים" ולי לא אפילו פעם אחת. But guess what? הצלחתי בסופו של דבר לחוות את "הסטוץ" הראשון שלי במועדון בתל אביב ראש השנה של כיתה י'...לפני שנה וחצי-שנתיים בערך. כן כן! נטה החסודה,הילדה הטובה והכמעט דוסית עשתה את זה. היא התנשקה עם בחור שלא הכירה..וגם ברחה אחר כך. היה ועבר, נכנסתי למערכת יחסים רצינית והאמת היא? שממש טוב לי ככה.
חלומות? רצונות? משאלות?
לא עישנתי,לא שתיינית, לא נשרתי מלימודים, לא קיבלתי נכשלים אפילו פעם אחת, כן עצמאית פה ושם מרוויחה כמה גרושים שבשבילי זה לא סתם כמה גרושים..אלא דווקא נחמד לגיל הזה. אבל למרות הכל...אני אבודה קצת כרגע. בלימודים קשה לי להשקיע- פשוט לא רוצה כרגע. אני עושה את זה בכוח. ממש גוררת את עצמי. ריקודים? דבר שאני אוהבת מאוד! אין לי כוח,שחק ורצון,אין שום מוטיבציה. בכללי מוצאת את עצמי בטלנית רוב הזמן..לא רואה יותר מידי אנשים,לא רוצה כלום. התיאבון שלי....לא מובן.לא רוצה לאכול רוב הזמן. כל דבר שאני אוהבת לעשות פשוט לא רוצה כבר. רוב היום בבית מול המחשב סתם ככה...כאילו נמנעת ממשהו. אבל ממה? אני מוקפת בחוסר וודאות,סימני שאלה גדולים באוויר וחוסר כיוון כרגע. זה המצב הנוכחי, כרגע.
***צריכה להשתחרר!!! חייבת לצאת לבילויים זה ממש חסר לי. גם האנשים חסרים לי.
אדישה.
כתבתי יותר מידי. אבל אחרי שנתיים וחצי אני חושבת שזה די חוקי, ואפילו מכובד.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
