במה פתוחה

*הפוסט הזה זה פוסט אישי.
בדרך כלל אני לא שמה כאן פוסטים אישיים ורושמת אותם רק ביומן הפרטי שלי. אבל יש לי הרגשה שזה יעשה לי טוב. אני צריכה קצת הרבה עידוד וחוות דעת אישית שלכם.

עוד שבוע יש בצפר....
הראש שלי מלאאאאאאא במחשבות....ולא על הבצפר החדש שלי - זה כמעט ולא מזיז לי האמת
אלא על מה שהיה, ההווה ומה שיהיה, על כל מיני דברים אחרים בעולם וביקום ובדברים שבכלל אני לא מבינה אותם.
בזמן האחרון ובשבועות האחרונים יצא לי ככה מיני דברים מסויימים שקצת הציקו אבל האמת היא שזה לא ממש הפריע לי. בהתחלה לפחות.
ביומיים האחרונים המחשבות האלה ממש ממש מציקות ומציפות אותי בכל מיני תהיות....מה אם?...ומעניין אם? ואיך? ולמה בכלל? אבל אולי....? ועוד כל מיני שאלות:
לפני שנה בערך בחופש הגדול, עוד לפני שבאתי לפנימייה היו לי כל מיני דאגות ועניינים לא פתורים שנשארו באוויר עם אנשים וחברים מהעיר אמרתי  לעצמי שזה יעבור וכשאני אעבור לפנימייה המצב ישתנה כי אני אכיר אנשים חדשים, וחָברת אמת ושיש הרבה דגים בים ובלה בלה בלה...
וזה באמת מה שקרה: [חוץ מהעניין של חָברת אמת]
הייתי בשבוע ההכנה לפנימייה, התיידדתי עם אנשים, היו קטעים עם בנים; עם בות ועוד כל מיני דברים.
כשחזרתי הביתה משבוע ההכנה אני מה זה התגעגעתי לכולם ופחדתי מהרגע שיגיע בעוד שנה מאותו היום, שבו כולנו נצא לחופש הגדול ואני אצטרך לסבול חודשיים וחצי של געגועים לפנימייה עד שחוזרים לשנת הלימודים הבאה. [השנה הקרובה שתחל בעוד שבוע וחצי].
אבל השנה הייתה שונה והפוכה לגמרי ממה שציפיתי וכל מה שרציתי כבר 5 שבועות לפני סיום הלימודים זה רק לעוף מהמקום המגעיל והדוחה הזה שמלא באנשים ש...טוב אני לא אפרט...
[אגואיסטים, צבועים, מגעילים, דוחים, חסרי בגרות, חסרי תרבות, חוצפנים והרשימה א-ר-ו-כ-ה...]
אבל גם היו גם אנשים שהם ממש אחלה אבל לצערי הרב הם היו בבניינים שונים מזה שלי.

והנה אנחנו בחופש הגדול. לפעמים אני חושבת מה היה יכול להיות אם הייתי חוזרת לשם. אולי היחס אליי היה משתנה פתאום? בעיקר כי אני עצמי נורא השתנתי בחופש הזה. ואולי הדברים יהיו אחרים השנה הזאת? ואולי... ואם... ומעניין איך.... וכל הדברים האלה.
אני יודעת שהבעיה לא הייתה בי בכלל למרות שהיה לי חוסר ביטחון באותו הזמן, אבל הבעיה תמיד הייתה בהם: הם לא ידעו איך להיות כמו אנשים נורמלים. אני יודעת שבכל מקום יש את אותם הבנים המפגרים, הפוזאיסטים וחסרי הטאקט, ואת הבנות הפוזאיסטיות, הרכלניות והצבועות והאנשים חסרי הבגרות וכולי וכולי...
אבל מה שראיתי שם אני לא ראיתי עוד בשום מקום בחיים שלי [!!!]
אבל נו... אתם יודעים איך אומרים: תמיד יש פעם ראשונה.
כמעט תמיד אני חושבת ר-ק  על הדברים הרעים שקרו לי שם. וכל המחשבות האלה רודפות אותי עד עכשיו ופשוט מורידות לי את המצברוח ושמות לי אבן על הלב.
למרות שאני יודעת שאני כבר לא שם ולא אהיה יותר ושאני באה למקום אחר שבו אף אחד לא מכיר אותי באמת ואת הטעויות ו"פאשלות" שהיו לי בשנה הממש לא קלה הזאת [שלמדתי בה המוווווווןןןןן ובזכותה השתנתי והתבגרתי], המחשבות תמיד רודפות אותי ומציקות לי. ולא כי אני אשמה, ולא כי עשיתי משהו רע, אלא כי אלה היו חארות של אנשים.
הילדים האלה יורדים כמה שהם יכולים על כל אחד על ימין ועל שמאל. הם ינסו לפגוע עד הסוף ולסחוט את כל המיץ. הם כניראה לא מבינים שמילים פוגעות הרבה יותר ממכות.

בסך הכל אני רוצה שכל זה ייפסק. שיגיע "הדבר הזה" שיגרום לי לשכוח מהדברים הטיפשיים האלו שמציקים לי כל הזמן, בדיוק כמו שקרה לפני שנה לפני הפנימייה. ואני בטוחה ומרגישה שזה יגיע, כי זה כמו פצע שרק זמן ירפא. זמן שיגרום לי לשכוח מהכל ולהכיר אנשים חדשים שיכנסו לי לחיים ויעשו לי טוב על הלב.