בדיוק כשחשבתי שדברים מתחילים להסתדר ופתאום אני רואה שמש שיוצאת מהמחבוא שלה- בום!!! זה מתנפץ לי בפרצוף.
אתמול מישהו התקשר אליי כשהייתי במקלחת- אחותי ענתה.
אחרי זה חזרתי אליהם - חבר'ה מהפנימייה. סתם הם התווכחו על משהו דבילי ורצו לשאול אותי אם זה קרה או לא... - לא משנה. אחרי זה העבירו לי את אחת השותפות שלי לחדר והיא אמרה משהו שגרם לי להיות בשוק: ילדים מהבניין שלנו נכנסו לי דרך החלון ונגעו לי בדברים, בילגנו, שפכו איזה משהו, הפכו לי המיטה וכו'. (איזה מזל שדווקא שבוע לפני נעלתי את כל הדברים החשובים שלי בארון והשארתי רק את הלא חשובים בחוץ: ספרים, תרופות.. וזהו?....
בכל מקרה היא אמרה לי שגנבו לי דברים בנוסף להכל.....
אני כבר מתלבטת איזה חודש וחצי אם להשאר שם או לא. ילדים מפגרים עם בעיות. מה יש לי לחפש שם?
חשבתי: פנימייה- וואי איזה כיף זה- בעיקר עם כל החבר'ה וכל זה....
אבל זהו שלא - כשמדובר במופרעים מפגרים שהגיעו לרמה כזאת שאין יותר נמוך ממנה.
אי אפשר לישון כמו שצריך, אי אפשר ללמוד כמו שצריך (ואני כמעט היחידה שלומדת), הקטע של הגניבות והחדירה לפרטיות, הטמטום של אנשים וחוסר הבגרות שדרך אגב נמצא בכל מקום בעולם - אי אפשר לברוח ואני גם יכולה להתמודד עם זה.
אני לא מפחדת מסיכסוכים וכל זה בעיקר אם לא עשיתי שום דבר רע.
העובדה שאין לי אוזן קשבת וחברים אמיתיים שאפשר לסמוך עליהם.
הרעש והבלאגן ועוד מלא סיבות.
בבית אמרו לי שהם לא מכריחים אותי , אבל גם שאני לא אמהר להחליט - שאני אחכה עד סוף שנה ואז אחליט.
בכל מקרה אין לי כוח לפרט - מה שכן זה שאני בסימני שאלה עכשיו ואני רוצה לגמור את השישה שבועות האלו בשקט.
אבל יש לי הרגשה שאני הולכת לעזוב ולחזור הביתה בשנה הבאה, אבל אני לא מתחרטת על השנה הזאת כי בזכותה קרו הרבה דברים ולמדתי ממש הרבה על אנשים והחיים בכלל- וגם אני השתניתי לטובה.