אחרי ה....סיום המאוד לא נעים של אתמול בערב התעוררתי היום עם מצב רוח מאוד...משונה, כאילו אני לא יודע מה העולם רוצה ממני ואני לא יודע מה אני רוצה ממנו. אני קמתי בבוקר, עטוף בפוך ובעוד שמיכת צמר בגלל הקור המקפיא הזה, השמיים אפורים כחולים כזה מה שנתן תחושה די אפלולית להתחיל את הבוקר,
הסתובבתי בחדר סתם מלא במחשבות באיך אני ממשיך הלאה, מצד אחד אני מעדיף לשכוח כל מה שעברתי עד הנקודה הזאת, ולהתחיל סוג של דף חדש, בלי יותר מידי קטנוניות, אבל הבעיה שקשה לי לשים מאחורה את הכל, גם בגלל שזה המון דברים אלא גם בגלל שאני צריך לדעת להתמודד (ואני מהסוג שמתמודד עם בעיות ולא בורח מהן). לאחר ארוחת בוקר קלה (קורונפלקס! כמה מקורי) חזרתי לחדר שלי (קופא מקור) נשכבתי שוב פעם במיטה התעטפתי והחלטתי שאני לא יוצא
עד שאני אחליט מה אני עושה מכאן. בנתיים הגשם חזר לו (מין סצינה אימתית כזאת O: ) ואני שוכב לי במיטה בוהה בתיקרה וחושב, אני אומנם הגעתי למסקנות רבות במהלך הזמן הלא מוגדר ששכבתי במיטה (אני לא ממש עם סטופר) שאותן אני לא ממש אפרט כאן, כי אין טעם (יותר מידי ואין לי כוח לכתוב, הידיים קופאות)
אני רק יכול לומר, שיותר אני לא אעבור בשתיקה על הסתרת דברים, ועל כל מיני דברים שעושים לי - בכוונה - אני אגיב בהתאם למה שעושים.
כמה שיחות פקחו לי את העיניים, שמה שקורה עכשיו אצלנו זה מין משחק של חתול ועכבר שכזה, הקבוצות החברתיות שבהן אנו מסתובבים גורמות להמון
חיכוכים וריבים מיותרים, בסוף כל אחד יישאר לבד וכל העסק הזה יתפוצץ, ובגדול, אנחנו לא יכולים להמשיך להחזיק את כולם במסגרת אחת של יציאות והכל אבל גם שאנחנו מנסים זה לא הולך. אני חושב שמעכשיו אני לא אוותר לשום דבר שהילדה ה"היא" (הילדה מלפני 11/12 פוסטים) עושה לי, אני אכנס בה וחזק, נמאס לי
לראות את חלק מהחברים שלנו הולכים אליה, מתרחקים לאט לאט מאיתנו עד שבסוף כמו שאמרתי לא יישאר יותר מה להציל, זה לא עובד ככה וזה גם לא יעבוד
אחד הדברים החשובים לי זה שתהיה אווירה נחמדה ביני לבין אחרים ולא אווירת כסאח שנישאת באוויר. אני חושב שמאז תחילת שנה שעברה (או סיום ט') הגעתי
לחצי בגרות, אני עדיין לא הכי בוגר שיש אבל ההחלטות שאני בדר"כ עושה הן החלטות בוגרות. (אני שוב פעם מדגיש-בדר"כ! לא כל הזמן.)
ככה יצא שבסופו של דבר אחרי שהגעתי למסקנות הדרושות לי בשביל להמשיך לתפקד כבנאדם חברותי ולא מניאק גמור, כשהתחלתי להוריד את השמיכה במבט העין שלי ראיתי את ה..."פסל" (?) שקנו לי שני החברים הטובים שלי ליומדלת שעליו יש חריטה:"הסוד בחיים טמון בחברות" והשמות שלהם,
באמת היא שזה אחד המשפטים הטובים שנתקלתי בהם, זה משפט שבעצם מסכם את דרך החיים שלי, אני לא מחפש את ההצלחות הקטנות בציונים, כי ללמוד אני יודע, וציונים טובים אני מקבל כשאני משקיע, אבל ההצלחות החברתיות, הן אלה שיותר קשה בהן, אני חושב שיותר קל לבנאדם להצליח מבחינה לימודית מאשר להצליח מבחינה חברתית. מצד שני כשראיתי את המשפט הזה עבר עליי מין רגע כזה של:"כן בטח....", והאמת היא אני שונא את הקטע הזה, שאתה כבר כ"כ לא בוטח במישהו עד שזה מגיע למצב שרוב הדברים שהוא אומר לך אתה תמיד חושב בלב:"כן.....בטח....." זה מראה עד כמה כבר אתה לא בוטח בבנאדם(אם זו מהכירות מוקדמת,או חבים טובים) , אני מבין עכשיו גם למה עבר עליי רגע ה"כן בטח", מרוב כל הריבים המטופשים וחסרי ההיגיון והתקפי העצבים והדברים הקטנים
האלה שלפעמים יכולים להרוס הכל. למרות הכל ואחרי הכל, אני שמח שיש לי אותם (את החברים שלי - את כולם) ואת החברים הכי טובים שלי (4 במספר).
באמת אפשר לומר ששנת 2008 הייתה שנה טובה, אפילו יותר טובה משנה שעברה אבל אני עדיין שואף לסיים את השנה כמו שסיימתי את 2006 (סיום ט')
מי יודע? אולי יפתיעו אותי והשנה הזאת תהיה אפילו יותר מעולה.....אני לא יודע, יש רק קומץ אנשים שיכולים באמת לשמח אותי לעניין אותי ולהרגיש שייך.
אני בטוח שהכל ייסתדר על הצד הטוב ביותר, ואני אתן את הצד הטוב ביותר שבי בשביל לתת לדברים להתרחש בצורה מושלמת (טוב...לא מ-מושלמת- אבל עדיין)
אני מקווה שיחד נתחיל את שנת 2009 ויחד נסיים אותה , טובים יותר,חזקים יותר,מאוחדים יותר, פשוט יותר. כמו שאנחנו מסיימים עכשיו את 2008.
אז.......מקווה שיהיה לי בהצלחה, וגם לכם בבעיות הקטנות האלה שמטרידות לנו את החיים!
וכמובן הנושא של הפוסט:
Something out there
Where love is your only friend and
We are the ones
That will make you feel better and
Someone to spare
When love is the only end and
We are the ones
That will make you feel better
אני חושב שאני מוצא לאט לאט את ה"WE" שגורמים לי להרגיש טוב יותר.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
