השעה כבר מאוחרת.
אני לא מעיזה...לא מעיזה לחשוב, מה יכול לקרות רק בעוד כמה דקות ספורות, כשאמשיך לנשום, כשרק בעוד מספר שעות אנשים יצאו לעבוד בעולם שבחוץ,כשתינוקות יוולדו,כשזקנים ימותו,כשבעיות ייפתרו,כשמליוני עולמות ימותו ויקומו לתחיה מחדש... מה יכול לקרות לי.
אני לא מעיזה לחשוב;
אני יכולה למות, או להמשיך לחיות. אני יכולה לגלות סודות נסתרים ואפלים שמעולם לא מצאתי בהם הגיון.
אני יכולה להכיר אנשים חדשים, או לגלות את תורת הרוח, שהיא היחידה שנמצאת בכל רגע נתון באלף מקומות שונים, ועם זאת נשארת מאוחדת.
יכולה ללמוד דברים שלא חשבתי שאלמד מעולם, או להריח ריח חדש וקסום שלא אזכה להריח שוב בחיי.
יכולה להיפגע, לפגוע, לבנות,או להשמיד,להחיות,או להרוג,לברוח לתמיד.
אבל משום מה, משהו מאד עמוק בי, אומר לי כי עליי להשאר.
מכירים את זה, שלפעמים אתם נמצאים במצב עומד כזה, לא לכאן ולא לשם, מן מצב של סימן שאלה שאפילו אתם בעצמכם לא מצליחים להגדיר?
שבמצב הזה, חלק אחד בכם אומר לכם לעשות דבר אחד, וחלק אחר אומר לעשות דבר אחר?
חלק אחד אומר לי כעת, קומי, תלכי, תעשי עם עצמך משהו, לא חבל לבזבז עוד טיפת חמצן נוספת על כדור הארץ הזה שממילא כבר נמצא בתהליכים של הרס והיעלמות, בכך שתשבי מול המסך ותהרהרי לעצמך שעות על גבי שעות?
חלק אחר אומר לי, תשבי כאן , ותחשבי. תחשבי כמה זמן שאת רק צריכה לחשוב. אחרי הכל, זה מה שיקדם אותך באמת, וזה מה שיביא לחלק הראשון שמדבר ממך כל הזמן לחזור בעצמו ולהבין, כי רק אחרי מחשבה עמוקה ונבונה את יכולה לפעול ו"להשתמש בחמצן שכדור הארץ משמש לך", עלאק. נ.ב, רק שתדעי, שעם כמה שאני בעדו לפעמים - החלק הראשון ממש מתנשא לפעמים.
בעוד אני יושבת ומהרהרת כאן לעצמי, ונעשים בתוכי מאה ואחד קונפליקטים וריבים בין צדדים שכל כך הרבה זמן לא חשבתי על קיומם,
אני רואה בזווית עיני הימנית, את הירח הלבן והבוהק, מלא ההילה, כאילו מביט בי מעבר לחלון שבחדרי החצי חשוך .
משום מה, אני תמיד אוהבת להביט בו.
לאחרונה, הוא זה שמביט עליי קודם, משום מה.
ואז אני אומרת לעצמי, רגע אחד, איך יכולתי לשכוח, את אחד הדברים היותר קסומים ומיוחדים שעוד קיימים בעולם המזוייף וחסר הרגישות והפלאים הזה?
ואז, אני לוקחת את עצמי, יוצאת החוצה מביתי לעבר הרחוב השקט שלנו, שבו שומעים בלילה רק את הצרצרים מצרצרים, והאור היחיד ששוטף את כל הרחוב שלנו , בוקע מן הירח המדהים כל כך,
ומביטה בו.
בירח.
תמיד היה בכוחו להקסים אותי עם ההילה המרהיבה שלו, הסוחפת כל כך, הממכרת, המהפנטת...
אם אמשיך , לעולם לא אסיים עם מחמאותיי לירח.
ואם אני שואלת את עצמי , למה הוא כל כך מדהים אותי , כמו שדבר לא הצליח להדהים אותי זמן כה רב או יותר נכון - דבר לא הפליא אותי כל כך מעולם -
זה כי זה לא סתם ירח .
זה לא סתם כוכב, או נשימה, אדם, או חתימה, פרח, או נשמה,קסם, או הסכמה, פלא, או החלמה, קסם, או עוד מילה.
זהו הירח, והירח,זהו איידי שלי.
ואלוהים, הירח הזה כל כך יפה..
מלא אור, ותמיד שומר עליי, בכל מקום בו אני נמצאת.
וכשאני עצובה ומביטה בו, מיד עולה לי חיוך על הפנים.
והוא מיוחד, והוא אחד - ואין כמוהו, בכל העולמות הקיימים , הלא - קיימים ואלו שיהיו קיימים בעתיד.
בקיצור, אין כמוהו, הוא מיוחד במינו.
אם רק הייתי יכולה,
הייתי רוצה, לילה אחד
לשבת על הירח, ביחד עם אהובי
עדי,
ולבהות בכל העולם מלמעלה, להשקיף יחדיו, לספר לו, את כל הרעיונות והחלומות שהיו לי מאז ומתמיד, לשתף אותו בכל הפחדים והרצונות, השאיפות והבקשות, וכשאסיים, לבטח לא אוכל להתאפק, ואשק לשפתייו....הכל כך מדהימות..
לראות אותו מופלא מהכמות בה אני מסוגלת לחשוב, ולעולם לא להתעייף.
לתת לליבי, אט אט, להתחמם, רק מעצם העובדה שהוא מביט בי,
ורק מעצם העובדה שאני יודעת, כי רק בכוחו לגרום לי לפספס כמה פעימות לב..
איך הוא אומר ...
"אם אני גורם לך להחסיר פעימות לב,
אני גם אחזיר לך אותן".
"אם אני הורג אותך(מתענוג כמובן),
אני גם אקים אותך לתחייה".
ולכן הוא המיוחד שלי.
כי הוא מסוגל להרוג ולהחיות אותי מחדש,
הוא מסוגל להפריח בי אלף סוגים שונים של פרחים,
ולבצע בי את כל תופעות הטבע האפשריות וגם הבלתי הגיוניות.
אני מאוהבת.
מאוהבת בירח שלי.
בירח שתמיד יהיה שלי, בעצם.
כבר לא משנה לי, מה החלק האחד אומר לי, ומה החלק השני מציע .
כל שאני זקוקה לו,
הוא שהירח יביט בי ממעל ,
כשהכל מסביב מעולט.
אני רוצה לנשום את ריח גופו ונשמתו של האהוב שלי,
ולתת לו לשמור עליי, ממעל .
איידי, אני אוהבת אותך 3> .
בבלוג זה
בכל הבלוגים
