כינוי:
...Mary בת: 33
RSS: לקטעים
לתגובות
|
<<
מאי 2010
>>
|
|---|
| א | ב | ג | ד | ה | ו | ש |
|---|
| | | | | | | 1 | | 2 | 3 | 4 | 5 | 6 | 7 | 8 | | 9 | 10 | 11 | 12 | 13 | 14 | 15 | | 16 | 17 | 18 | 19 | 20 | 21 | 22 | | 23 | 24 | 25 | 26 | 27 | 28 | 29 | | 30 | 31 | | | | | |
הבלוג חבר בטבעות: הוסף מסר | 5/2010
מה?
מה?
מה קרה?
מה?
מה?
מי?
למה?
מה קרה?
מה?
כמו פרפרים הנמשכים לאש, כמו
דבורים הנמשכים לצוף,
אתם צמאים למידע,לרכילות,
דמכם הוא השתיקה כעצלנות.
| |
"נכון או לא נכון, זה רק בדיעבד".
אני מסכימה איתך.
אבל רק...רק לרוב...
רק..
רק לרוב..
| |
כרגיל.
כמו תמיד.
בני אדם זה עם חרא.
אי אפשר לסמוך עליו,
לתת בו אמון,
ויש לי מספר דוגמאות לזה.
מזיין ת'שכל א',
מזיין ת'שכל ב',
מזיין ת'שכל ג', וכך הלאה עד ת'.
נמאס לי מכם, יודעים מה?
כולכם יכולים ללכת להזדיין אחד אחרי השני (:
כי אני לא מצליחה להבין אתכם, אותך, את המין האנושי.
כמה שאני אתן מעצמי, לעולם לא אקבל חזרה.
אתם בני זונות , כולכם, אוחח....כולכם.
לא משנה כמה אעשה בשבילכם,
תמיד....פאקינגגג תמיד.
תירקו לי בפרצוף.
לכו תזדיינו, אוקיי??
| |
הצטערת על דברייך.
והדהמת אותי.
הרגעת אותי.
| |
חלום.
באיזה שהוא שלב, כבר לא יכולתי להתאפק. לא באמת עמדתי בזה. הייתי מוכרחה לבקש ממנה שתפסיק, שתעביר נושא, שתדבר על הכוכבים שביום או השמש שבלילה, רק שלא תדבר על הנושא הזה.
התפלאתי מהמהירות בה היא הפסיקה. לרוב היא פשוט היתה ממשיכה וממשיכה, נוגסת בשינייה בכל הכוח עד שהיתה משיגה את שחשקה נפשה.
הסתכלתי עלייה במבט טיפה חודר, איך.. הרי אותך אני מכירה הכי הרבה זמן, איך פתאום את מוותרת בכזו קלות.
ישר עליתי על זה שקרה לה משהו. אני לא יודעת מה, אבל משהו בודאות קרה לה.
היא מעולם לא וותרה כל כך מהר על משהו שכל כך רצתה לדעת, או להעמיק בו את הדיון.
היא ידעה מאז ומתמיד שזה הנושא הכי רגיש אצלי.
היא ידעה שאסור לזרוע לי מלח על הפצעים הכי כואבים שלי.
ואלו, אלו הפצעים.
היא, היא היתה הפצע.
היא, המלח שזרעה על הפצע.
היא, זו שלקחה את הכאב ושחקה בו כלא היה קיים.
היא, היא זו שהתגרתה באהבה המטורפת שהיתה לי אליה.
היא, המכשפה שלא הייתה.
| |
"אני לא אומרת שאני מוותרת, סתומה"
את רק אומרת
שאני אגדל ואכבוש אחרות.
אח,אסתי....אסתי.
| |
בלבלת לי את העצמות.
לקחת את השרירים שלי והפכת אותם למלח.
בלי לחשוב פעמיים,
בלי לחשוב פעם אחת.
והתחשבת בעצמך, לא בי....לא בי.
אם היית מתחשבת בי,
היית נותנת -לי- להחליט, איפה אני רוצה להשאר, ולא משנה כמה זה כואב וזה כואב, זה כואב אני יודעת.
זה לא נושא קל, החיים שלך הם לא נושא קל.
זה לא קל לי .
זה קשה, כן. זה קשה.
אבל את חשובה לי מדי.
כמו שאמרת שלי היה הרגל מגונה שכזה, לחזור תמיד..?
אני יודעת שלא תקבלי אותי אף פעם אלייך בחזרה.
אני לא יודעת מהקרה שפגעת בי ככה, אמרת שהיית מוכרחה לעשות כך כדי לגרום לי להפגע, לשנוא אותך לעד וללכת.
רק בגלל המשפט הזה פתאום יותר קל לי להתעלם(לא קל, פחות קשה) מכל הדברים האלו, הנוראיים שאמרת לי,בעצם...............סתם כך?
כדי לפגוע בי, לגרום לי לשנוא אותך ולתעב אותך,
חושבת שמאז הדברים שאמרת לי, אני לא חושבת עלייך כל יום?
אני לא חושבת לעזאזל מאיפה זה בא???
מה כבר עשיתי לילדה הזאת שגורם לה לתעב אותי כל כך,
לשנוא אותי כל כך.
בחיים לא דברו אליי ככה.
מילא, היתה סיבה.
אבל...........אין.
אני יודעת שאת אחד האנשים שיותר אוהבים אותי ויותר היה להם אכפת ממני והייתי להם יותר חשובה.
לכן זה כל כך כואב לי.
לדעת ש...
סתם ככה,
ומשום מקום,
את שונאת אותי כל כך היום.
| |
את לא מה שחשבתי שאת.
את לא מיוחדת, את לא מלאכית.
את לא על טבעית, את לא בן אדם.
את לא אנושית.
איכזבת אותי ברמות מפחידות.
את רעה,את אכזרית
איזה כוח נתת לי,איזה?
רק החלשת אותי כל הזמן הזה.
באמת, בדיוק כמו שאמרת,
במילים האלו -
כל מה שידעת אי פעם זה כוח.
כוח.
לכי תזדייני את בעצמך.
| |
אני לא יודעת מה את מרגישה.
באה.
מקללת.
הולכת.
נותנת לי להתמודד עם דבר שאני אפילו לא יודעת מהו.
איפה נולדת?
איפה את חיה?
מה לעזאזל?
אף פעם לא השארת אותי במקום כל כך מוזר
והכלים שלי היו הידע לפחות
מה עשיתי.
אני לא יודעת מה עשיתי.
ועם העקשנות שלך,
אני יודעת שגם מעולם לא תגידי.
מה עשיתי.
תישארי בשלך, כי לי כבר אין כוח אלייך.
אין לי כבר כוח.
שאבת הכל,
שתית הכל,
מצצת את כל המיץ
שרק יכלו לקחת ממני אי פעם.
פגעת בי.
לקחת הכל.
שאבת הכל,
גנבת הכל.
אפילו לא החזרת.
תהיי בשלך,
אני לעולם לא אחזור להיות איתך בקשר.
איכזבת אותי ברמות עצובות.
תהיי בשלך.
ואני בשלי.
עם הכעס עלייך שלעולם לא ייגמר.
| |
כנראה שהמצב שלה עד כדי כך הכרחי, ל....דיבור עם כלב.
היא מצאה את עצמה יושבת מול הכלב שלה, באמצע ארוחת הבוקר שלה,
מתחילה לספר לו סודות,
נפתחת בפני כלב, לאן הדרדרנו?
כנראה כבר הרגישה, שאין לה באמת את מי לשתף.
כל עוד אתה חי ונושם, כל עוד נושם וקיים, כל עוד קיים ושותק.
היא לא מפחדת שיביע בפניה ביקורת, שלא ישפוט, שרק יקשיב וישתוק.
וזה מעולה אצלך.
אתה כלב.
"זה לא פייר, הא?
נכון שזה לא פייר?
חחח... רק אם הייתי יכולה לשאול אותך מה אתה חושב.
אבל אני לא. זה לא מעניין אותי.
לא מעניין אותי מה אתה, או האחרים חושבים.
מה שאני חושבת, זה מה שחשוב עכשיו.
נכון שזה לא פייר,
שאנשים משחקים באחרים?
הם לוקחים את הלב של האחרים, ומשחקים בו כמו יויו,
כאילו היה משחק.
יויו.
יויו פשוט..
הלוך, וחזור.... הלוך, וחזור..
מה זה משנה,
שיישבר, שיתרסק,
אולי נמציא דבר שיכול לקום לתחייה רק בעזרת בטריות ?אולי.
נכון שזה לא פייר?
מה אתה אומר?
אל תאמר. זה לא מעניין אותי כבר.
אבל מה,
תדע, שתמיד חייבים לסלוח.
לסלוח, אבל לא לשכוח.
כי אין ברירה אחרת.
כי הם חשובים לך.
לא משנה שהם פגעו בך.
הם חשובים לך.
וצריך לבלוע, ולהמשיך הלאה.
כאילו יש מחר. "
הכלב בהה בה, כאילו ראה חתולה מפוחלצת, שלא סגורה על עצמה, אם לברוח או להשאר.
כזו היא.
לא יודעת, אם לברוח
או להשאר.
| |
אוכל לכתוב פילוסופיה שלמה, על
הדמות שמעולם לא פגשתי....
| |
מסתבר, ש...
ואז בחרתי ללכת , ואז...
ופתאום זה קרה. הכל השתנה.
| |
את בכלל לא יודעת מה את רוצה.
אז אולי תחשבי?
את רוצה לשבת, את קמה
את רוצה לקום, פתאום את מוצאת את עצמך באמצע ריצת מרתון.
וואט דה פאק, ילדה?
התחלקת על השכל?
פעם אחת את רוצה דבר אחד,
ואחרי שניה דבר אחר.
את פשוט ילדה,
שלא מבינה כלום מהחיים.
פשוט נשבר לי ממך.
הלוואי ותמותי.
הלוואי ותמותי.
| |
ואז,
תבואי
תקחי, תתני
תחיי איתי
אותי.
ואז,
תאמרי מילים של
שתיקה
תשתקי
מילים של תשוקה
נוגעות
לוקחות אותי
איתן
אל אופק לא ידוע
לא מוכר.
ילדה
שלי,
נצחי איתי את
פחדי החיים,
אל תתני לגהנום לקחת אותך
הרשי רק ל-
גן עדן
לשאוב אותך
אליו.
למה לא, בעצם?
למה לא לחיות.
ואז,
תבואי אליי,
תהיי החמצן שלי,
והאור בחשכה.
כי כמו כל פעם שיש הפסקת חשמל,
אני מדליקה נר.
תהיי הנר שלי.
ואולי בארוחה רומנטית.
תשבי מולי.
בשולחן ארוך מימדים.
שאין לו סוף.
ויהיו דולקים על השולחן
רק
שתי נירות בפמוטים מכסף,
ומכשפה שכמותי,
תכבה אותן מהרעפת אהבתי.
אלייך.
ואז,
תקחי שתי כוסות,
ותמזגי בהן יין
בשבילך
ובשבילי.
ואז,
תתני אחת מהן לי,
בחיוך לא מוכר,
תמים, נשי ומהפנט.
ואני,
לא אוכל לעמוד בפני הקסם המשכר שלך.
אקח את הכוס,
אשלב את זרועי בזרועך,
ואומר...
לחייך.
לגבי מה שיהיה אחרי כוס היין
היחידה הזו,
אני לא אחראית.
אני עלולה לטרוף אותך.
אני עשויה...
שלא לשלוט באהבתי אלייך.
כי את טובה מדי,
יפה מדי,
קסומה מדי!
ואני מצטערת אם לא אוכל
לעמוד בזה.
אבל כמובן שאצטרך
לנשוך
את שפתיי,
בהתאפקות עצומה.
של
לא לנשק אותך
פעם..
אחר פעם...
אחר פעם ....
| |
לפעמים צריך לטבוע, כדי להזכר איך להחזיק את הראש מעל המים.
אני:שלום.
שלום. במה אפשר לעזור לך?
אני:תשמש לי חמצן, בבקשה.
מקובל. ~משמש לך חמצן~.
אני:קוראים לי מיכל. הכינוי שלי הוא MARY. תמיר נתן לי את הכינוי הזה.
למה את חושבת שהוא קרא לך מארי?
אני:אני לא יודעת, הוא בן אדם של בלוז, של עומק, של מסתוריות ושל ג'אז. הוא אמן בנפשו, בגופו, בבשרו. החמצן שלו זה היין, והיין זה החיים שלו. בטח מבין כל אלה, נוצרה לו ההשראה לקרוא לאחד האנשים הקרובים לו, MARY.
את אוהבת את השם הזה?
אני:האמת? שכן. אני אוהבת אותו מאד, מאד התחברתי אליו. אפילו הפכתי אותו לכינוי שלי כאן, ובמסנג'ר, וכמעט בכל מקום.... השם הזה כבש אותי(:.
אולי אני טועה, ותקני אותי אם אני טועה, אבל אני מביט בך ורואה שהחיוך שלך מזוייף.
אני:אולי אטעה אם אומר שאתה טועה.
הסבירי?
אני:אני לא יודעת אם החיוך שלי מזוייף; אולי הוא אמיתי, אולי הוא לא... אולי הוא משמחה שכבתה, כנר, או השקט שלפני הסערה. אולי אני עייפה ולכן מחייכת, מה שמאפיין אותי רבות. כשאני עייפה, מותשת, מרוצה או סתם מאוכזבת, אני מחייכת, כי אין לי כוח להתמודד אחרת. ממש שיר, כתבתי עכשיו.
אם כבר הזכרנו כתיבת שירים, את כותבת בזמנך הפנוי?
אני:אכן, אני כותבת כל הזמן, לא רק בזמני הפנוי. זה מוציא את הכאב ואת האושר גם יחד החוצה. מאפשר להם דרך ביטוי אדירה. זה ממכר.
את מכורה לעוד דברים, מארי?
אני:להרבה דברים, לחורף, לגשם, לסערות, רק אל תתבלבל- לא לסערת רגשות. זה כואב מדי.
מה עוד?
אני:שוקולד, פרחים. חיוכים, חיבוקים, נשיקות, נשיכות, מגעים. אהבה, אבל אם אזמין אותה בתפריט, אבקש מהמלצר שלא תהיה כואבת מדי.
אני יכול לשאול שאלה קצת אישית?
אני:וודאי.
יש לך משהו נגד אהבה?
אני:אשמח אם תסביר את שאלתך.
נפגעת רבות מהאהבה, שאת "תבקשי מהמלצר שלא תכאב מדי?"
אני:האמת שקשה לי קצת לענות על זה, כי אני יודעת בוודאות שכן, אבל אני לא רוצה להכנס לזה, עד שקצת נרגעתי מזה.
כרצונך.
אני:כרצוני.
מארי, אסיים עם שאלה אחת אחרונה.
אני:לך על זה.
מה המוטו שלך בחיים?
אני:מוטו, הא... משהו שחשבתי עליו היום,במקרה,את האמת.. 'לפעמים צריך לטבוע, כדי להזכר איך להחזיק את הראש מעל המים'.
| |
קשה לי...
אני לא יודעת מה אני רוצה, מה אני צריכה..
לאן אני נמשכת בכלל, וכמה אם בכלל - לכל צד.
אני דו מינית.
אני יודעת שאני נמשכת לבנות, אני יודעת שאני נמשכת לבנים..
ובמיוחד עכשיו שנפרדתי מחבר שלי יש לי הזדמנות סוף סוף לבדוק את זה, את הזהות שלי.
כי מי כמוכם יודע, אני מניחה, כמה שקשה ומחרפן ומעצבן להיות כל החיים
על סימן שאלה אחד גדול
שמונע ממך לפנות לאן שעמוק בפנים אתה באמת רוצה.
אז, איך לעזאזל בודקים דבר כזה?
כלומר אני יודעת שאני דו מינית, אני בטוחה בזה.
אבל בהחלט רוצה לדעת, כמה אני נמשכת לבנות, באיזו מידה ומה אני מסוגלת לעשות עם זה.
הצעות?
יום טוב, Mary
| |
לפעמים
את רוצה לעוף גבוה יותר.
והגבר הציני ביותר בחייך, אומר
למה את מניחה את תקוותייך -
במקום כל כך גבוה ?
| |
להסתדר בעצמנו.
מי אמר שאנחנו יכולים? מי אמר שאנחנו לא?
האם אנחנו באמת צריכים להיות תלויים כל החיים שלנו באנשים אחרים?
דברתי על הנושא הזה לפני כמה ימים עם חברה טובה, שהשיחה, לא ניתן לומר שהיא הסתיימה בהסקת מסקנה כלשהיא.
היא אמרה לי, שאם אני אי פעם באמת ארצה להסתדר בעצמי, בכוחות עצמי, אני אמצא את הדרך ואפילו אפסיק עם הכדורים שאני לוקחת.
שאמורים לשפר את המצב הזה.'להיות תלוי ב..'.
אז אמרתי לה, שמצד אחד זה נוח ונותן בטחון עצמי ומחזק לדעת שאתה תלוי במישהו.
כלומר שאתה לא לבד, לא לבד במערכה, תמיד תוכל להיות בחסותו.
מצד שני, זה מביא להרגשה חסרת תקנה של חוסר אונים שאינו נגמר.
וזה משגע.
אז במה לבחור,
לזרוק את כל התלות שלי באחרים שהיא במילא נורא קטנה אך כזאת מחזקת,
או להתבגר, להתגבר ולהמשיך הלאה , לבד???
| |
לדף הבא
דפים:
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
