You show me how to grow through the change

"אם רק לעיתים אומר לה", כך אמרה, "יותר ממה שנחוץ....

הכל יהיה מוערך הרבה יותר".

נינוחה, כשהגשם יורד על פנייה

נינוחה, כשהגשם סוגר את עינייה

נינוחה, כשהגשם זולג על כתפייה

אין מכאיב, ואין טורף;

אין מגיע - אין עוזב.

מתפללת

קצת ועוד קצת,

לאור הלבנה הבוקע מן השמיים,

מתפללת

שיגיע רק עוד רגע אחד,

שאזכה לראות את חיוכך היפה מכל.

מתפללת

לשמוע את קולך

לזכות לנוכחותך

בחדרי הבודד והשומם מקול.

מתגעגעת

ורוצה לחוש במגע המהפנט

שלך

מתגעגעת

לכל חלקיק שבונה אותך.

אוהבת אותך,

הלוואי והזמן היה מת,

והיית כאן עכשיו.

שנים של פרידה ממשית, מוחשית

זו רק הרגשה פנימית

מועדת קופצת עולה לשמיים

לא יודעת, הבדל בינם לבין המים

ימים עוברים שנים חולפות

ואת נשארת עוד כזאת

קטנה, חסרת משמעות אמיתית

קטנה, חסרת כל תכלית.

את לוקחת יותר מדי ללב,

בסוף את תמותי מכאב.

אף פעם לא חשבתי, שסרטים קשים בטלויזיה או בכל מקום אחר שאראה, ישפיעו עליי בצורה כל כך קשה ו...משמעותית.חזקה.

ראיתי אתמול בשעות אחר הצהריים את הסרט 'מגדלי התאומים' המתאר את הסיפור האמיתי שקרה לפני מספר שנים.

זה היה סרט קשה, בהחלט.

שוטרים שנקלעו לאחד מבנייני התאומים, והסרט מתאר לאט לאט איך הגוף שלהם מתרסק ואיך הם כמעט מאבדים תקווה, אבל בסוף מצילים אותם.

אחרי הסרט לא חשבתי עליו בצורה רבה למדי, רק מדי פעם. מדי פעם.

היתה אתמול הפקה של החברים שלי שנמצים במגמת תאטרון בשכבה. היה עצוב.היה מרגש.היה נוגע, היה כואב - היה חומר למחשבה.

כך שניתן לומר שהראש שלי היה עסוק לכמה שעות.

בייחוד שלאחר ההצגה הסתובבתי עם חברה טובה פה באיזור, ודברנו שיחת נפש כזאת, כזאת שלא היתה לי כבר די הרבה זמן.

הרבה זמן.

ונהנתי.

החזקנו ידיים לאורך כל הדרך ודברנו מלב אל לב. בקשתי משהו יותר מזה ? הדבר הכי פשוט ומהנה, ולא עולה כסף כלל.

בקיצור בחזרה לסרט.

לפני שהלכתי לישון, לא חשבתי כלל על הסרט.אפילו לא קצת.לא עבר לי בראש בכלל.

בנוסף לזה, ראיתי איזה סרט בטלוויזיה, אני זוכרת אפילו שהוא היה די מצחיק.

כך שצחקתי וצחקתי - ונרדמתי.

אז איך זה יכול להיות, שכל הלילה אני חלמתי שנופלים על המשפחה שלי ועליי, על הבית שלנו קסאמים?

איך?

מישהו יכול להסביר לי את זה?

נלחמת בחלום ונלחמת על החיים שלי, של אח שלי, אבא אמא שלי ואחותי הקטנה!!! מהקסאמים, הנראים לעין והכל ברור!

אני רואה הכל בעיניים, לא מפספסת אף אחד מהקסאמים,אף אחד מהבומים החזקים ומחרישי האוזניים.

הגעתי למטבח הבית - בכיתי, הקאתי ובכיתי, מרוב פחד, דאגה, לחץ שלא נראה לי ולא הורגש לי בחיים.

זה היה יותר מפחיד מהכל.

סיוט ממושך.

פשוט רציתי שהאדמה תבלע אותי.

בחלום, פשוט הרגשתי רע כמו שלא הרגשתי אף פעם.

דאגתי דאגה של שעות. של משך יום שלם, כפי שהחלום דאג להראות לי.

הגיע הלילה.

האחרים חשבו כביכול שהערבים הפסיקו לשלוח לכאן קסאמים, בגלל שהחשיך והם כביכול לא ממש רואים מה הם עושים.

היינו בטוחים.

אבא שלי,אחותי הקטנה ואני ישבנו באיזו תחנת אוטובוס שהיתה באיזור, לנוח מכל הבריחות האלה, הפחדים, העצב, הדאגות.

לברוח מהרגשת החיים - מוות.

החיים שלך תלויים בך, אם לא תפספס קסאם אחד בלבד, אם תברח גם ממנו, או שתפספס.

אני מוצאת את עצמי אומרת לאבא שלי, " הם לא יפסיקו, לא ייתכן שהם יפסיקו", מביטה לשמיים ורואה נקודה נוצצת זזה במהירות מטורפת.

אני שואלת את אבא שלי, "מה זה?!", הוא משיב.." מטוס...", ונאנח.

ככל שהמשכתי להביט באותה נקודה נוצצת, מהירות התנועה שלה כלפי מטה רק הלכה וגברה.

אמרתי להם שזה קסאם ועלינו לקום ולברוח. הייתי כל כך עייפה.

לא יודעת מה עם אבא שלי, משכתי את אחותי ביד ורצנו מהר לכיוון חניית מכונית שהייתה באיזור.

שמתי לב פתאום, בצורה לא הגיונית לחלוטין,

שאת הקסם מחזיק ערבי בסביבות גיל ה40, וממש מכוון אותו אלינו, אל אחותי ואליי, מביט בנו, מכוון אותו אלינו,רודף אחרינו עם קסאם.

אמרתי לאחותי, זהו, נגמרו לי הרעיונות, תשכבי איתי על הרצפה, תעצמי עיניים,תרפי את כל הגוף, ותעשי כאילו את ישנה.

אל תקומי, עד שלא אומר לך.

(כביכול, ככה הם היו אמורים לחשוב שמתנו, או וואטאבר.הגיון של חלום).

ואז, אמרתי לה, משום מה באנגלית- I love you, baby

הערבים הגיעו אלינו.

כנראה לקחו את אחותי הקטנה לאנשהוא, לא ראיתי אותה אחרי שהם הגיעו.

לקחו אותי, היו הרבה גברים ערביים.

אני זוכרת את החלום במעורפל, חבל שאני לא זוכרת אותו כל כך טוב, או שמא טוב שאני לא זוכרת אותו כל כך טוב?

אני זוכרת שהם ניסו לאנוס אותי, היו עירומים כולם, נגעו בי, סגרו עליי, חומת גועל סביבי יצרו.

אני זוכרת שזו היתה הרגשה מגעילה.

לא זוכרת מה היה ההמשך,

אבל רק זוכרת שלפני כמה ימים, אמרתי לאמא שלי שהיה לי עוד סיוט לילי זוועתי.

שחלמתי שאבא שלי,אמא שלי ואני יושבים במטבח, ואבא שלי מסתכל עליי במבט מאוכזב כאילו אני איזו..חיפושית נכה.

ואומר," אוף...הלוואי שהייתי יכול לזרוק אותך ... הלוואי שהייתי יכול להעיף אותך מפה...אין לי כבר כוח אלייך, מבינה? אין לי כבר כוח אלייך". ועושה מבט נגעל.

ואז קמתי מהשינה, ורציתי לקרוע את הלב שלי מהמקום, ולזרוק אותו קיבינימט.

ושספרתי את זה לאמא שלי , היא הופתעה.ואמרה, 'את יודעת כמה שאבא ואני אוהבים אותך, אל תחשבי דברים כאלו.

את יודעת שלפעמים גם לי יש הרבה סיוטים, עליכם, שאני מאבדת אתכם או שקורה לכם משהו, זהו רק בגלל שאני אוהבת אתכם כל כך ודואגת לכם כל כך,ומפחדת לאבד אתכם.

אז את יודעת שאבא אוהב אותך ודואג לך, ובחיים הוא לא היה אומר דבר כזה.

אז מה שאני מציעה לך לעשות הוא, שכל פעם שאת מתעוררת מסיוט כזה או אחר תירגעי, ואז תגידי לעצמך,

זה היה רק חלום, המציאות היא שונה, זה רק חלום - והכל בסדר'.

השבתי לה שזה לא כל כך קל לקום מחלום, לחייך,להיות עליז, ולומר "חה, הכל בסדר", והכל באמת יעבור.

אשלייה.

הלוואי שזה היה ככה.

הלוואי שיפסיקו לי כבר הסיוטים המחורבנים האלה, החוזרים ונשנים.

הלוואי ואני אחזור לחיים.

הלוואי.

Come Here baby
You know you drive me up a wall the way you make good on all the nasty tricks you pull
Seems like we're makin' up more than we're makin' love
And it always seems you got somn' on your mind other than me
Girl, you got to change your crazy ways
You hear me

Say you're leavin' on a seven thirty train and that you're headin' out to Hollywood
Girl you been givin' me that line so many times it kinda gets like feelin' bad looks good

That kinda lovin'
Turns a man to a slave
That kinda lovin'
Sends a man right to his grave...

I go crazy, crazy, baby, I go crazy
You turn it on
Then you're gone
Yeah you drive me
Crazy, crazy, crazy, for you baby
What can I do, honey
I feel like the color blue...

You're packin' up your stuff and talkin' like it's tough and tryin' to tell me that it's time to go
But I know you ain't wearin' nothin' underneath that overcoat
And it's all a show

That kind of lovin'
Makes me wanna pull
Down the shade, yeah
That kind of lovin'
Yeah now I'm never, never, never, never gonna be the same

I'm losin' my mind, girl
Cause I'm goin' crazy

I need your love, honey
I need your love

Crazy, crazy, crazy, I go crazy
You turn it on
Then you're gone
Yeah you drive me
Crazy, crazy, crazy, for you baby
I'm losin' my mind, girl
�Cause I'm goin' crazy
Crazy, crazy, crazy for you baby
You turn it on, then your gone
Yeah you drive me

מנסה להתעודד מחצי השעה האחרונה לפני חצות, שממש מושכת את השעון לקראת שעתו האחרונה של היום, עוד עשרים וארבע שעות של עבודה,כבישים,כספים,חיוכים,סיפורים...

המחוג של השניות בקושי זז, שיר ישן,נוסטלגי ואהוב נשמע ברקע, וכל שאר האנושיים בבית כבר ישנים ממזמן; רק אני עירה.

רק אני, מחזיקה את שארית הנשימה העירה בבית , עוד ארבע שעות וחצי אבא קם לעבודה, שעתיים אחריו אמא, שעה אחריה אחותי לבית הספר, ואני בחופש.

יום חופשי לנשמה, יום חופשי לנפש. יום חופשי מלראות אנשים שאני לא רוצה לראות, מלא לשמוע אנשים שאני לא רוצה לשמוע, מלא לעשות דברים שאני לא רוצה לעשות, והחלק הכי חשוב.... לראות את מי שאני רוצה לראות, לשמוע ולעשות.

חבר שלי, המדהים שלי, שיש לו מחר יום הולדת, בא אליי מחר בבוקר.

נהיה כל היום ביחד, ואז הוא יישאר לישון אצלי. קניתי לו בתור מתנת יום הולדת מקלות תופים אדומים. היה בכלי זמר מקלות חומים כהים מגעילים, מקלות בצבע חום בהיר זועתיים, מקל חצי שחור, ושלם אדום. בחרתי לו את האדום.

לא נראה לי נשי, נראה לי מגניב.

גנבו לו לפני חודשיים לערך את מערכת התופים שהיתה לו במקלט. כל מה שרציתי זה לרצוח את מי שעשה את זה.

לגנוב לו את התופים, זה כמו לגנוב לו את החיים, את החלום, את האוויר לנשימה , את הכייף וההנאה שלו בחיים. וזה מטריף אותי, מכעיס אותי עד העצמות. כמו שדיאנה היתה אומרת.

זה הכעיס, והעציב אותי כל כך. ועוד מה שאני מרגישה, לחשוב שהוא מרגיש פי מליארד. כואב לי עליו.

אז חשבתי שכשהוא יחליט לקנות מערכת חדשה, המקלות האדומים החדשים ישמשו לו בנגינה.

הכל חדש.דף חדש.נקי,וחדש.

ומקווה שהפעם הוא ידע לשמור עליה.

כי משהו שיקר וחשוב לנו, אנחנו לא מזלזלים בו, אלא שומרים עליו יותר מהכל.

אז מחר הוא יבוא, יהיה לנו בית ריק ויהיה מדהים3>.

כריס חזרה לדבר איתי.

משום מה, היום היא התקשרה אליי.

לא ידעתי אם לענות או לא, בהתחשב בעובדה שבכלל ישנתי.

זה היה בסביבות 5 אחר הצהריים לערך, לא הרגשתי טוב, הייתי חייבת לתפוס תנומה קלה לשעות בין ערביים.

היא מתקשרת, הפלאפון על הרצפה - רוטט.

כשאני מהססת אם לענות או לא, האצבע שלי כבר לחצה על הכפתור למענה.

"הלו?",היא אומרת,אני משיבה "היי", בקול הצרוד, כשיש לבן אדם שהוא מתעורר משינה עמוקה למדי.

היא כנראה לא שמעה אותי, וחזרה שוב ושוב על המילה "הלו".

"מיכל?את שם?" ,לא עניתי לה, לא יכולתי לענות.

קרה משהו מוזר.

זיהיתי לא את הקול שלה ,אלא את הקול של מישהי אחרת.את הקול של אוראל.

זה היה ממש מוזר.

לא עניתי, כי רציתי שהיא תמשיך לדבר, רק כדי לוודא שאני לא הוזה או חולמת.

זו היתה היא, מליון אחוז.

ניתקתי, הלב שלי דפק מהר מדי.

מה אוראל עושה עם כריס? מה כריס עושה עם אוראל?

ולמה לעזאזל אוראל מתקשרת אליי מהפלאפון של כריס? אולי קרה משהו?

נכנסתי ללחץ.בחרתי לחזור לישון ואם היא תצטרך משהו היא תתקשר.

וואל,היא לא חזרה אליי.

אז עכשיו,עד לפני כמה דקות, הוספתי אותה במסן,לשאול מה רצתה.

אמרה שהיא בסך הכל רצתה לדבר איתי.

שאלתי אותה, מה קרה פתאום שהיא רצתה לדבר איתי.

היא אמרה "ככה.. פתאום..".

זה היה מוזר.

הסבירה לי שעברה תקופה לא-מי-יודע-מה בלקיחת כדורים, והיתה לבד.לבד.

מילה כל כך מוכרת וקרובה, שזה מפחיד...

אמרתי לה שזה לא הוגן, אמרה שזוהי המציאות.

דבר שאני לא יכולה להגיב עליו,

כי היא לא יודעת כמה אני קרובה למצב הזה שלה, ביום יום.

פשוט לא יודעת.

ואני גם לא בטוחה שאני רוצה לשתף אותה.

המצב הזה מוזר מדי.

נראה כאילו בקרוב היא הולכת להיות עם אוראל,

מה שמסובך מדי,מוזר הזוי לי וכמעט לא יכול להיות -

הייתי עם כריס, הייתי עם אוראל.

היה לי מתח מיני עם שתיהן,

התנשקתי עם שתיהן בעבר.

ועכשיו הן הולכות להיות ביחד.

הראשונה שאהבה אותי,כבשה אותי במבט אחד,במילים קסומות שכאלו..בכמה שיחות,האחת שלמדה אותי משהו על עצמי שלא ידעתי עוד לפני שהכרתי אותה, לילות שלמים שליטפה אותי,למדה אותי מגע אישה מהפנט.

והשנייה, שאהבה אותי,דברה איתי לילות שלמים עד הבוקר,כבשה אותי גם היא.במילים,במבט,בקול הצחוק,בשיחות הארוכות במסנג'ר ובטלפון.

הראשונה, האישה היחידה שנשקה לשפתיי ברכות,בעדינות ובאהבה, נתנה לי תחושה שלא תעזוב אותי לעולם ושהכל בסדר,

הולכת להיות עם השנייה, שתמיד היתה שם בשבילי, תמכה בי,והמבט שלה תמיד גרם לי לרצות לנשק אותה,לחבק אותה - לא ללכת.

זה מוזר לי,הזוי לי מדי ולא מרגיש לי נעים.

אבל מה, יש לי חבר עכשיו שאני אוהבת עד סוף העולם,ולא תמיד החיים ילכו לפי הרצונות והנוחות שלי.

שתיהן חשובות לי, אני מקווה שהן ימצאו את הדרכים הטובות ביותר עבורן, ויחיו באושר, בין אם לחוד ובין אם ביחד.

לא רואה את עצמי כצד שיכול להתערב.

ואני עייפה, כל כך עייפה,

אחרי יום קשה ,מתיש ומייגע.

עם כמה חלקים של הנאה, הכרחי לציין.

היום בבית הספר ,לא היה שום דבר מעניין.

לפני שהייתי אמורה ללמוד עוד ארבע שעות סוציולוגיה,התחילו לי כאבי הראש, כתופעות לוואי לכדור שאני לוקחת.

נחמד,זה כל מה שהייתי צריכה.

כאבי ראש וסחרחורות.

הלכתי למורה,אמרתי לה שמעי,אני מרגישה רע,שחררי אותי.

היא אמרה אני מבינה,בסדר.

טוב שנפלתי על מורה לפסיכולוגיה.(:

חזרתי הביתה,תפסתי שינה עמוקה של שלוש שעות, שאת האמת, לא עזרו לי מי-יודע-מה.

קמתי עם אותם כאבי ראש שאיתם הלכתי לישון, ועם אותה הבחילה של אתמול בלילה, שבקושי הניחה לי לישון כמו בן-אדם.

אבא מצא לי חוג תאטרון פה במתנ"ס, והיום ב8 וחצי הלכנו 'לבדוק' אותו.

החוג הזה הוא לאנשים מגיל 18 ומעלה, כך שהכל היה נסיון,וסיכון,והזדמנות,וצ'אנס,ונראה ונראה ונראה.

אבא הסיע אותי לשם.

הגענו ב8 ורבע,כדי להראות מוטיבציה והתעניינות,ורצון וכל זה.

המורה,חמי שמה,ממש מתוקה,כזאת כייפית,זורמת,ספונטנית,סימפטית.

האנשים-מגיל 20 ומעלה עד 60 להערכתי.

לא משנה הגיל שלהם, כשנכנסתי,כולם דברו איתי,קרצו לי,שאלו מאיפה אני,ישבו לידי,צחקו איתי,אמרו שיהיה נפלא אם אצטרף.

המורה חמי, אמרה שהם כבר בתכנון להעלות הצגה בעוד פחות מחצי שנה,ושהם כבר בהכנות,

וזה די בעייה יהיה להכניס אותי עכשיו לתפקיד, כי כל התפקידים כבר 'מבוייתים' על השחקנים, אבל היא תראה מה תוכל לעשות.

החלפנו מספרי טלפון.

אני מקווה שהיא תתקשר אליי,מחר אני אחפש משהו פה באיזור ואולי רק בעיר קרובה,

כי ההנאה והסיפוק הנפשיים והפיזים(הנפשים השפיעו בצורה בלתי יאומנה על ההרגשה הפיזית של הגוף שלי), לא הרגשתי כבר כמעט שלוש שנים.

משהו מטורף,משהו הזוי.

פצצת אנרגיה.

I'm dying to catch my breath
Oh why don't i ever learn
I've lost all my trust though i've surely tried to
Turn it around

Can you still see the heart of me?
All my agony fades away
When you hold me in your embrace

Don't tear me down
For all i need
Make my heart a better place
Give me something I can believe
Don't tear me down
You've opened the door now
Don't let it close

I'm here on the edge again
I wish I could let it go
I know that I'm only one step away
From turning around

Can you still see the heart of me?
All my agony fades away
When you hold me in your embrace

Don't tear me down
For all i need
Make my heart a better place
Give me something I can believe
Don't tear it down
What's left of me
Make my heart a better place

I've tried many times but nothing was real
Make it fade away
Don't break me down
I want to believe that this is for real
Save me from my fear
Don't tear me down

Don't tear me down
For all i need
Make my heart a better place

Don't tear me down
For all i need
Make my heart a better place
Give me something i can believe
Don't tear it down
What's left of me
Make my heart a better place
Make my heart a better place

איפה התמימות,

שהייתה אצל כל הילדים...

היכן הרומנטיות,

שהייתה אצל כל הגברים...

עפרונות מעץ,  בתי עץ, משחקים בגינה, פרח כמתנה,

כל אלו נעלמו, בתוך טכנולוגיית - המהפכה .

איפה תמימות הילדים,

שהיו יוצאים, ומבלים,

בילויים היה התנדנדות על נדנדה;

וגבר רומנטי,

שיוצא עם בחורה,

משלם עלייה ובונה לה כרכרה..

כל אלו נקרסו, בגלל טכנולוגיית - ההריסה .

לאן יוולדו ילדיי,

לעולם חסר כל תום;

יוולדו ישר לתוך מחשב,

או סרנדה -

של מקשי מקלדת ושל לחץ השעון ?

וכשילדי ,לגבר יהפוך -

איך נישואים לאישה יציע ?

האם הקופסא בלהט את עצמה,

תגיש לה ?

וזר פרחים אלקטרוני משמיים,

יובא לה ?

הלוואי שילדיי יוולדו בגלגול הבא,

בו הטכנולוגיה לא תהיה החמצן הבא.

מסתובבת סביב עצמה

בעיגולים כחולים,

רושמת כל סיבוב שלא תפספס -

נפילות גדולות.

מחשבת אמצעים שעוזרים לה להמשיך,

אבל תמיד,

תרה אחר זנבה שלה.

מציבה לה מטרה,

אך תמיד חוזרת לנקודת ההתחלה.

עיגולים כחולים,

סביב ילדה שחורה.

אני כבר לא יודעת למי להקשיב, לא יודעת מה נכון בין האימרות , העובדות ולמי שאכפת לו ממני באמת.

אז אני מנסה לבדוק, מנסה לחשוב.

מנסה להציג יתרונות מול חסרונות.

אבל כבר שבוע שהכל עומד במקום ולא זז לשום כיוון מבין השניים, על גבי המאזניים.

מי שאכפת לה ממני, אומרת שהכדור יכול למכר.

אומרת שאבקת - הכדור נשארת שרויה בכבד ובכליה שלי. זה מפחיד.

אז ניגשתי לאמא ולפסיכולוגית שלי עם המידע הזה.

אז אמא שלי אמרה, שהכדור הזה לא ממכר, ובנוסף הוא מזיק לגוף רק אם לוקחים אותו המון שנים, ואני לוקחת אותו רק חצי שנה.

וואל, זה לא אומר שאני אמורה לפחד פחות.

אני משום מה עדיין מפחדת מהתמכרות הכדורים, ומהריסת הגוף שלי.

א', כי אני יודעת שהגוף שלי רגיש - הבטן שלי בכלל.

ב', כי אני יודעת שכדורים זה רעל כימי מצופה בעוד רעל כימי שאני דוחפת לגוף כדי לשפר את ההרגשה.

לאן הגעתי ???

כשאת אומרת לא

למה את מתכוונת ?

לברוח, להשאר במקום,

או האם עדיין אפשר לעצום עיניים,

האם את מתענגת ?

לקול משמע אוזנייך,

לטעם מגעי,

האם את נהנית,

או סובלת, נכדתי ?

כשאת אומרת 'די',

האם זה מכאב ?

האם פשט חוששת,

שמישהו מתקרב ?

כשאת אומרת 'אל..'

אני מוצא בך פחד?

אל דאגה, ילדה,

כולם עושים גם ככה .

ישנם גברים טובים,

פועלים בדרך הטובה ,

ישנם האכזרים ,

הפועלים בדרך הקשה -

ואני מבניהם.

זבל של אשפה.

שש שנים של לוחמה

בלתי פוסקת

שש שנים של לוחמה

ללא אופק של סוף

שש שנים שאת מודה בחוסר ישע

שש שנים שאת מודה במות נפשי

שש שנים את מנסה לצעוד קדימה,

ובנתיים אנשים טסים, למרחקים.

בו בזמן שאנשים נושאים באושר,

את מנסה להחזיר שברי ילדות כמוסים.

שש שנים את זו את ואת אחרת,

שש שנים, את עצמך ואת עם אחרים.

שש שנים הבחירה שאת בוחרת,

יכולה לקבוע אלף גורלות שונים.

שש שנים, ומעת לעת את משתנה,

שש שנים, יום פרפר, יום חתולה ;

כשאת רוצה, יכולה למות תוך יום,

ואם תרצי אחרת - תשעה נשמות תוכלי לגנוב בתום.

שש שנים שאת עומדת ומועדת,

שש שנים של הצלחה וכישלון.

שש שנים , אלפי שירים כותבת,

במגירה, וחלק נחשפו לעיני כל.

שש שנים, מאות מבטים

אחרים עלייך, ושלך על אחרים.

על העולם, את מביטה מאלף כיוונים שונים.

שש שנים, וכאבים חסרי מנוח,

שש שנים, את מרגישה חסרת אונים.

פעם חזקה, פעם חזקה פחות,

לעיתים צלחו שירייך, להרים את מבטך לרום.

שש שנים את בודדה, וחיוך זוייף פנייך,

שש שנים, את מחייכת לחינם.

לא יודעת מה המציאות היא, אולי הנה רק אשליה

ואם חלום דמיון הוא, או מציאות או רק סטירה -

לפרצוף.

שש שנים, את מפרשת חלומות,

ומקווה שהפרשנות הנה הנכונה.

שש שנים את מצפה לאגרוף חזק לבטנך,

שיגרום לך לחוש בכאב שאינו מתמשך.

את רוצה למות, את רוצה לחיות,

אך מנסה, וכושלת

וזה לא יכול להיות.

מנסה כל עזרה אפשרית, מרגישה חסרת אונים,

כבר שש שנים, עורפך כמעט מופנה לאלוהים.

אולי כועסת, ייתכן ומאוכזבת,

אולי בוכה, אולי שותקת,

שש שנים, במלחמה בלתי פוסקת,

והבחירה שלך, היא הבחירה הבלתי נגמרת.

את הרבה יותר חזקה ממה שנדמה לך.

את הרבה יותר חזקה ממה שאת חושבת.

וחוקים הרסניים, ושיטות גורפות

והורים וסמנכל"ים ומורים למניהם,

וכללים שאת בסיסם הטיפשים הם אלה שממציאים,

ומילים ללא תוכן

ותוכן לא מובן,

וסקרים ואנשים וחתימות וים של בלאגן -

לא יחלישו אותך,

העולם הזה קטן עלייך.

לא עשו אותך באצבע.

מרוכזת רק בעצמה,

לא מוצאת אף נחמה,

בשום דבר;

גם בקריאה בין השורות,

היא לא מוצאת הזדהויות.

מרוכזת בחייה הכושלים ושל-

הוריה,

שהם מחוץ לקופסא;

גם בהליכותיה בשבילי - פרחים,

אינה מוצאת עוד נמצאים.

את עייפה מדי מללכת, את עייפה מדי כדי לסחוב. את עייפה מדי מלאכול את הכל, את עייפה מדי מלהשבר.

את לא יודעת מה זה כאילו ומה מצב המציאות.

את רוצה רק את האמת לאמיתה, אך לשם כך, לא יודעת לאן לפנות ; לאיזה כיוון.

כואב לך הראש, הלב ושאר האיברים.

הכל מת לך מבפנים.

ומבחוץ, אני משערת .

את אבודה, מעצמך, מאחרים.

מהרחוקים ומהקרובים, שעוד הרשית להם להיות לך לקרובים.

כואב לך לחשוב מה איבדת, ומה תמשיכי לאבד בקצב הזה.

כואב לך יותר מכל אנוש בעולם האכזרי והשחור משחור הזה.

רוצה לבדוק כוכב אחר, אולי שם יתמזל מזלך.

איבדת כל תקווה אפשרית,

אפילו חברייך הטובים ביותר כבר לא בכוחם לעזור לך להתרומם מעלה,

ולזכור את האמונה שלה סגדת יומם וליל,

האמונה שבה בטחת, האמונה שהלכה איתך לכל מקום ולא עזבה אותך פעם .

רוצה לזכות שוב באמונה הזאת.

באמונה, שאני לא יודעת מהי.

אבל היא הניצוץ היחיד, האור הקטן שבכוחו להרים אותך כרגע.

ומפני שלא נתת לאף אחד בחיים שלך להכיר בניצוץ המופלא הזה,

אף אחד גם לא יכול לעזור להביא אותך אל הניצוץ הזה,

או להביא את הניצוץ הזה אלייך.

ואת מלכה של עולם שאף אחד לא הכיר,

אבל העולם הוא המלך שלך.

את רוצה לגרום לאנשים להבין שגם את משהו בתוך העולם המסוכן.

אבל העולם תמיד גובר,ושולט,וסוגר ועוטף עלייך מבלי שתרצי.

ואת; סובלת,ונלחמת,ונכרכת,ונופלת,נשברת,נרמסת,שוקעת

מתה.

את צריכה עזרה, אך לא יודעת כבר מאין.

הלוואי שתמצאי אותה.

אני לעולם לא אשוב אלייך,

פגעת בי יותר מדי.

אוהבת יותר מדי.

M.

בציפייה

שמשהו ישתנה

שמשהו ישתפר

שמשהו יאיר לי קצת על הדרך

אפילו האור הכי קטנטן

שיראה לי שיש עוד תקווה להמשך

ולא הכל אבוד,

והמילה 'תקווה' עוד קיימת.

בציפייה

שמשהו יתהפך

שמשהו יסתובב

שמשהו יעלה חיוך על פניי

אפילו החיוך הכי קטנטן

שיוכיח לי שיש עוד תקווה לשינוי

ולא הכל חוסל,

וזה שוותרתי - היה טעות.

בציפייה

שמשהו יתעצם

שמשהו יתחדש

שמשהו יסביר לי את העולם הזה

אפילו ההסבר הכי קטנטן

שילמד אותי משמעויות ופענוחים

ולא הכל מסובך,

וזה שמתתי - לא אומר שלא אוכל לקום לתחייה.

מאס

מאס על החיים

לדרוך בשבילי עפר,

לא מוכרים

מאס

ללא שום הגיון

וחיפזון,

לברוח

אל עולם לא מוגן.

מאס

על ילדה אחת בלבד

לצעוד על פרחים מתים,

שחורים לבנים.

מאס

ללא טיפת חמלה

וצורך,

למעוד

כדי להתחיל מהתחלה.

שקט מטריף חושים

יסדר מחשבות ברצף נורמאלי

נכון שלעיתים הפחד אינו נשלט

אך לא תמיד צריך להתהפנט מהמרחק

עברה כבר הרבה,

שביל של שנים ארוכות

ונמאס לה,

נמאס לה לחכות.