כינוי:
...Mary בת: 33
RSS: לקטעים
לתגובות
|
<<
ינואר 2010
>>
|
|---|
| א | ב | ג | ד | ה | ו | ש |
|---|
| | | | | | 1 | 2 | | 3 | 4 | 5 | 6 | 7 | 8 | 9 | | 10 | 11 | 12 | 13 | 14 | 15 | 16 | | 17 | 18 | 19 | 20 | 21 | 22 | 23 | | 24 | 25 | 26 | 27 | 28 | 29 | 30 | | 31 | | | | | | |
הבלוג חבר בטבעות: הוסף מסר | 1/2010
אני כל כך עייפה מלחשוב .
אנשים אומרים שאני חושבת יותר מדי .
טוב , לא אקרא להם אנשים .
הם חברים . חברים טובים .
הם אומרים שאני חושבת יותר מדי .
ששלותרבה מהזמן שאני מעבירה בחיי עסוק במחשבות .
שאני מנתחת יותר מדי דברים יותר מדי זמן , יותר מדי פעמים .
אני צריכה לנוח .
לתת לעצמי לנוח ולהרפות קצת ,
לתת לזמן לעכל את עצמו ולא להתערב יותר מדי .
חרא , אבל מה לעשות .
| |
תשוקה
שלה אליו, שלו אליה
ללא מילים ללא הסבר
תשוקה, שטורפת ללא היכר
והם רוצים והם חושקים והם כל כך אוכלים
את עצמם
וזה את זו .
| |
כוח
כוח רצון
כוח פיזי
דחיפה
אחרים
שלך עצמך
כוח
כוח פיזי
כוח רצון
כוח נפשי
כוח לדחוף
כוח רצון
תדחוף עצמך.
| |
חכי
שהגשם יירד
הוא ינקה אותך
ואת כל הרפש
ממך
חכי
היי סבלנית
הגשם הוא אחד מבניי
האלוהים
והוא ינקה אותך
מכל הצרות והמכאובים.
חכי,
תני לזמן לעשות את שלו,והגשם
ינקה את הכל
ממך
חכי,
ותראי שהסבלנות לרוב משתלמת
כי בכל מקום בו תהיי
יהיו כבולים בנשמתך
הגשם והאלוהים.
| |
מפחיד
עד כמה
שאפשר לאהוב בן
אדם.
| |
כתב
מה בסך הכל רצה ?
להוציא
קצת איכסה, על גבי הדפים
ניירות, שלל ניירות
בצבעים
על שולחן
שלא ידוע לאחרים
מה בסך הכל רצה ?
לכתוב שירים
לכתוב משפטים
שרומסים לו את הלב
בסוף
היציאה אל העולם
הולידה עוד כאב .
והוא נפטר
מה בסך הכל רצה ?
הוא, לכתוב
את מה שלא יצא
לאהוב,
את מה שהוא יוליד
אל העולם הזה,
הלא מושלם הזה,
והוא
מת.
| |
התחמקות
זו לא מילה גסה
כשאת מרגישה לבד
הכל מותר לך ,ילדה
את רוצה להתרחק
מפחדת להשבר שוב
לרסיסים לא נראים לעין
כחולים
רסיסים של ים
של שמיים
של אלוהים
את נעלמת
מתרחקת
אבל עומדת במקום
נשארת
לא נעלמת במציאות
רק בדמיון
רוצה להרחיק
כי אנשים לא מבינים
הם רק רוצים להראות אכפתיים
אבל זין, להם לא באמת אכפת
את שואלת את עצמך
כל פעם מחדש
למה עוד ועוד
באים לעולם
חסרי תכלית,
החיים האלה
חסרי תכלית,
המעשים האלה
שכופים עלייך
שמכריחים אותך
שאת רוצה -
את לא יודעת מה יצא מזה,
מה תהיה התוצאה.
ברחי !
| |
את מנסה להחזיק את עצמך
כי אחרים כבר לא יכולים
כל מי שמכיר כאבך
נמצא כעת בין העוזבים
אמרתם, "את לא לבדך"
תמיד תוקפי אנשים
אמרתם, "תמיד לצידך"
וברחתם, כמו פחדנים.
אתם כולכם אפסים
אפסים חסרי עמוד שדרה
אתם כולכם,בני,זונות
אל תשובו לכאן בחזרה
מי צריך אוייבים
עם כאלה, "חברים"?
תזדיינו לה מהחיים,
חסרי בושה .
| |
אהבה. מה היא ?
אל מול מה היא עומדת , אל מול שמיים או אל מול חיות,
ומי השולטים בה, ומי המכוונים אותה
ומי הבורא, ומי ההורג
ומי הצורך - מה היא .
אמא אדמה שמחזיקה אותנו לא מספיק גדולה, כדי להחזיק גם את האהבה
האהבה צורכת הורים, האהבה צורכת תשומת לב , והמון געגועים .
אהבה, מה היא ?
אם לא שירה , או זיכרון
אם לא נייר ועפרון .
מה היא, אהבה
אם לא דמעה וחפזון
אם לא מילה ושיכרון .
כשאתה נדבק בה , היא כמו וירוס, הממלא את גופך במהרה ללא שליטה !
אהבה, מה היא
אם לא קסם מופלא,
אם לא מילה ותמונה .
מה היא, האהבה
אם לא חיבור ותקווה
אם לא סליחה ושתיקה .
אהבה, המחברת בין שתי נפשות ללא פחד
משום מה היא תמיד חושבת, שאם היא תכשף - הכל יוחזק בידה
אך היא אינה יודעת ,שיש ההשלכות המזורגגות, ילדות השטן, המסוגלות להרוס .
כל כך תמימה היא, ונאיבית
אז מהי,האהבה
אם לא צמד מילים,אוקסימרונים,
קוץ מלטף .
| |
Darling
I will remember, darling
I've been
Mellow and tender
I've seen water
By the cathedral
Under the maple
It was in April
You wore a raincoat
By the cathedral
I wasn't able, I was unable
Someday
You will forgive me darling
Someday
You will believe that I've seen thunder
By the cathedral
Under the maple
It's was in April
You wore a raincoat
By the cathedral
I wasn't able, I was unable
| |
השבוע היא עשתה עבודת שורשים. אחותי. אחותי הקטנה והיקרה לי מכל.
כל כך פחדתי מהקטע הזה תמיד, כשהיא תצטרך לעשות עבודת שורשים.
פחדתי מהקטע שנגיע לדבר על סבא שלי. "סבא", עלאק...
והנה, הרגע הזה הגיע, לא חביב במיוחד, מפחיד, מזכיר זכרונות לא נעימים במיוחד ומרעיד את כל הגוף שלי , ממלא אותו בצמרמורת ואפילו המוח שלי עוד לא קלט שאני אמורה להתחיל לדבר עליו ועל חייו המאוד 'מעניינים' אותי, לאור עבודת שורשים אחת מזורגגת,
אבל היי , מה לא עושים בשביל משפחה.
אז אני מתחילה לדבר עליו, אמא שלי ,ואני- מתחילות לדבר עליו .
דורכות על המוקשים בכוונה תחילה, מהמוקשים שתמיד דאגנו לברוח מהם, או שאני לפחות דאגתי לברוח מהם .
בכל אופן אני יודעת שגם לה היה קשה, ועדיין קשה - בדיוק כמו לי.
ואז אבא שלי גם היה מעורב בסיפור; כל אחד צריך לספר עליו משהו שהוא זוכר.
וזה היה כואב. זה צרב לי את הלב כמו שלוקחים מברג, מרתחים אותו עם מים רותחים מהקומקום ושורפים קרציה כדי להוציאה מעורו של כלב.
וזה כאב. זה צרב.זה דקר.
את הלב שלי, את הלב של כולנו - את לב המשפחה .
מזל שהאח הגדול שלי לא היה כאן כדי להתחרפן גם.
נשמה אחת נשארה שפויה בערב הזה, כבר טוב.
כל כך פחדתי שהרגע הזה יבוא, כל כך פחדתי ...
כשהוא בא, כל הערב, מהדקה שעזרתי לאחותי ועד הדקה שהלכתי לישון - הראש שלי היה מלא בזכרונות, הרגל לא הפסיקה לקפוץ מרוב מתח ועצבים וכל מה שחשקתי בו - הייתה ירייה ישר ברקה.
ראיתי את ההתפתלות של אמא, ראיתי כמה היא חסרת אונים שנקלעתי למצב הזה, להתחיל לדבר על הבנזונה, רק בשביל עבודה אחת מחורבנת.
בהליך המשפט, בחקירה במשטרה, ובכל הנוגע לנושא הזה - מילא, חייבים, אחרת מה עשינו.
אבל עבודה כזאת.....
בחיי שבלב שלי היה רק משפט אחד כששמעתי את השם שלו ושאני הולכת לדבר עליו.
"תגידי שאין לך סבא. הוא מת".
בחיי ככה הייתי קרובה מלומר את המשפט הזה.
אבל מה לעשות, שגם אנושיים,בניגוד אליו, צריכים לשים לעצמם מחסום ולסתום קצת?
(משהו שאני צריכה ללמוד.)
שיהיה לכולכם יום מעולה, ובהצלחה למי שעושה בגרות.
| |
אני מרגישה שאני לא יכולה לנשום . שום אוויר נקי לא נכנס לריאותיי .אני חלולה , אבל הגוף שלי לא מזמין שום דבר חדש ,שום אוויר נקי שמביא עמו בשורות טובות, לשם שינוי .הכל אותו דבר, שום דבר לא משתנה רק הולך ונהיה יותר גרוע .וגם אם כן ,גם אם המציאות מדי-פעם לעיתים-נדירות מחליטה להביא עמה בשורות טובות , אני לא רואה את זה .הגוף שלי מתעקש להסתכל על הצדדים הטובים שיש בעולם הזה. וקשה לי עם זה.כי גם אם אני מנסה לשפר את הרגשת הנשמה והנפש שלי ואני מנסה לשפר ,הגוף שלי מתעקש להבין.כזה אנוכי ,כזה ילדותי.כזה ילדותי. משאיר אותי במקום שאני לא רוצה להיות בו ,או להזכר בו - בעבר הרחוק . וקשה לי עם זה .ופסיכולוגים ,פסיכולוגים - המוח שלי כבר לא יכול יותר לעמוד בכל זה .אז מגיע השלב של הכדורים והתרופות הכימיות, רעל מהפנט חושים, שעליי לקחת כדי להרגיש בטוב .אבל אני לא רוצה, ואף פעם לא באמת רציתי. אני שונאת לקחת רעלים שאמורים כביכול לעבוד על הגוף שלי ובדרך עקיפה לגרום לו להרגיש טוב יותר. אני אוהבת ומעדיפה את הדרכים הטבעיות.רק שכנראה ומסתבר, הן כבר לא קיימות. לפחות לא בשביל המוח והנשמה שלי .ואני סובלת, וקשה לי. ואני מרגישה שאף אחד לא מבין אותי.לא כאן, לא שם. ומי שמבין - מתרחק. פסיכולוגים שזכו לטפל בי('זכו'..), טענו שהאנשים שבאמת אכפת להם ממני, לפחות חלקם, מתחרקים, כאשר אני נותנת להם את האפשרות להכנס קצת לתוכי - נפתחת אליהם, וזאת מהסיבה שהם לא רוצים-מפחדים להתמודד עם הכאב שלי. יופי .אילו מן אנשים אתם? אין לכם עמוד שדרה? אנשים קיימים בעולם הזה רק בשבלכם ובשביל טובכתם האישית? ומה איתם?הם לא זקוקים לקבל מנה מכם לפעמים? צריכים.אבל מה לעשות שהעולם הזה צבוע ואגואיסט מאין מבין.
אז כן, אני אנושית -בטעות. וקשה לי עם זה , קשה לי שעד שאני נפתחת לאנשים מסויימים, הם בוחרים להתרחק ממני, לגרום לקשר להדעך מבלי להניד עפעף ולא לנסות לעזור לי, לברוח,לברוח מן המציאות הקשה למראה, לברוח מכאבם של אחרים, מכאבי שלי, מהפחד שזה חס וחלילה ישפיע עליהם,על זמנם היקר מכל על חייהם הפרטים.
העולם הזה פשוט הזוי לי.פעם הוא עוד היה נראה בסדר, כנראה שזה בגלל שעוד הייתי ילדה קטנה שלא הבינה כלום מהחיים שלה, מהעולם הזה. מהעולם שלה. אבל עכשיו,כשהיא מתחילה להבין, כשאני מתחילה הבין, את העולם המכוער וחסר-הלב והרגש הזה, שלפעמים אתה מוצא את עצמך מתחנן לקצת תשומת לב וגם לאחר שאתה מקבל אותה דואגים ודואגים טוב מאוד לגרום לך להרגיש שכל מה שאתה הוא בן אדם מסכן וחסר אונים, שמחפש אחר תשומת לב. אז העולם הזה הוא אנוכי, מגעיל, וחסר - רגש -אנושי . שוב ,רק אלה שבאמת אכפת להם, או שלא תמיד יהיה נמצאים שם בשבילך, או שיבחרו להתרחק, או שידאגו בצורה מעולה לגרום לך להרגיש אשם, על זה שקבלת קצת מתשומת הלב שהיית כה זקוק לה .
איזה מן עולם זה ?
הייתה לי חברה טובה, אני לא אנקוט בשמה .יכול להיות שנקטתי בשמה באחד מן הפוסטים בבלוג הזה ,אבל כעת לא - זה לא נחוץ, זה לא רצוי, זה לא מומלץ. היא גרמה לי לשנוא אותה עד עמקי נשמתי.היא פגעה בי, היא פגעה בי מאוד.הייתי בטוחה בתדמית אחת שלה שהשתקפה בעיני, אבל היא דאגה להראות לי שהיא אדם אחר לגמרי. האם אני מצטערת שהכרתי אותה? יכול להיות. אבל היום יצא לי לחשוב על משהו, בבוקר. אנחנו נפגשנו או יותר נכון,הכרנו,בדרך אקראית למדי, שסבירותה לקרות לכם כך, כמעט שואפת לאפס. אבל מאז שהכרנו, אט אט היא הפכה לאחד האנשים הקרובים אליי ביותר, אחד מאלה שיודעים עליי הכי הרבה ואחד מאלה שהייתי קוראת להם כשרע לי, מהראשונים. היו פעמים שאף היא היתה היחידה שהייתי קוראת לה במצבים רעים, ואף טובים. בכל אופן, מה שיצא לי לחשוב עליו היום הוא, שאנחנו הכרנו, אומנם בצורה שלא הייתי יכולה לתאר שהייתי פוגשת אותה כך בהזדמנות אחרת, אבל הכרנו, ואולי הגורל רצה בכך ודווקא אם כן,לפי הגורל היינו אמורות להכיר....הוא היה מוצא דרכים אחרות לעשות זאת .כך שלשאלה אם היא עדיין חשובה לי, או אם אני מצטערת שהכרתי אותה כי כעת היא נראית לי אדם כל כך אנוכי .... אין מקום בנושא .
חבל לי, שככה אמורים להיגמר קשרים מסויימים. אנשים לפעמים לוקחים דברים כל כך פשוטים ללב, שזה יכול לשגע בן אדם, יכול לשגע אותי - ומשגע. ואני מנסה להבין באמת שאני מנסה להבין, אבל אני לא מצליחה. ואני לא אלמד ימים, ואני לא אשן לילות, ואני אדחה דברים שזקוקים למנת שכלי - כדי לחשוב . אבל אני לא מצליחה להבין. לא הצלחתי וכנראה שגם לעולם לא אצליח. סוג של אנוכיות מתפשטת, שאינך יכול אף להבין מהיכן היא נובעת. וזה משגע אותך, ואתה רוצה לדפוק את הראש בקיר עד שהדם שמפוצץ אותו מכאבים יישפך קצת החוצה, ויאפשר קצת מקום לעוד מחשבות להכנס, ולעזור לך להבין .אבל לא, אתה לא מצליח לחשוב .אתה מנותק. מהאדמה. לא מבין מה זו סוג המציאות הזאת. מה זה סוג הבן אדם הזה.
אתמול לפני שנרדמתי, כמובן שבכלל לא הייתי עייפה אבל נו,מה לעשות - יש שגרה מזורגגת, יצא לי לחשוב על דבר נוסף, שאני זוכרת שאמרתי לה אותו פעם, כמעט בטוחה. אמרתי לה שהיא לא אנושית, שהיא לא בן אדם.תמיד חשבתי כך.היה לה מן מבט כזה על העולם, משהו שבחיים שלי לא יצא לי לראות.אבל הוא היה מיוחד. תמיד , ואולי אף רק במודע, ראיתי את ראיית- העולם שלה בצורה כל כך מיוחדת, שראיתי אותה כלא -אנושית.כעל- אנושית. וראיית העולם הזו, המיוחדת כביכול שהיתה בעיני,גרמה לי לראות אותה כאדם מיוחד, בעיני. אבל היום, אחרי שראיתי דברים ושמעתי, והייתי עדה,ונפגעתי עד כלות נשמתי.... אני לא חושבת שהיא לא-אנושית,או על-אנושית.אני חושבת שהיא אפסית. היא אפילו לא אנושית.היא לא מסוגלת להיות. כל כך כואב לה,שהיא מוציאה את הכאב שלה על אחרים.
אני אפילו לא יודעת אם לצחוק, או לבכות. לא יודעת אם לסלוח, או לייחל למותה.
פשוט.....לא יודעת.
| |
ועוד אמרה שאני צבועה.
אני לא מאמינה.
כמה שהיא היתה חשובה לי כמה שהיא היתה חשובה לי וחשבתי עליה דברים אחרים,
כעת היא והחבר הזה שלה ,'חושקים לחנוק אותי'?
מה זה לעזאזל?
מה קרה לעולם השחוט הזה?
אני עד כדי כך -חטאתי- כדי לקבל כזאת סטירה?
אני פשוט לא מאמינה עלייה,
אחד האנשים הקרובים אלי ביותר הפכו להיות הרחוקים ביותר.הכי רחוקים.
ועוד אני חלאה.
איזה עולם..איזה מקום.
איכס.
| |
מצחיק עד כמה שאת הזויה.
לא אמיתית , את שקרנית.
אומרת דבר אחד, מתכוונת ועושה דבר אחר.
חושבת שכל מה שהעולם רוצה להראות לנו, את יודעת.
את חושבת שאת יודעת הכל.
את חושבת ששום דבר אינו מסתורי בשבילך את חושבת שאת מלכה כל יכולה,
את חושבת שכל מה שתגידי יקרה וכל מה שתגידי נכון.
תפסיקי.
את אומרת שאת אוהבת אותי כבן אדם ואת כזאת שקרנית.
אם את שונאת את היות קיומי,
הקשר לא היה צריך להתחיל מלכתחילה.
את פשוט לא אנושית.
| |
שלוש תמיד היו אהבותיי
שלוש הן לא יותר מדי
אהבתי שיר ישן וים כחול
אהבתי אותך מכל.
| |
היום בכיתי בשביל כל העולם.
| |
אני אוהבת אותך, נשמה שלי,
אוהבת יותר מהכל, חיים שלי.
| |
מי זה שאמר שהחיים יפים?
הזקן עם כרס הבירה ומלאת האוכל שגידל שנים?
מי זה שאמר שהחיים יפים?
האישה בהריון שנאלצה לעשות הפלה כי מסרו לה שהיא חולת טייזקס?
התינוקת המפגרת שנולדה פגה בגופה, בעקבות שתיית-האלכוהול-חסרת-המעצורים של אמא שלה בתקופת הריונה?
מי זה שאמר שהחיים יפים?
אלפי החולים והפצועים ממלחמות על מקומות ועל עושר?
פרחים חדשים הנובלים בכל יום, בגלל עצלנותם של האנושיים להשקות אותם במיים מחיים?
ההולכים והמתים בהודו,תאילנד,אפריקה בגלל העוני הבלתי יתואר והמחסור בתרופות?
מי זה שאמר שהחיים יפים?
הבנות שרצו לעלות ארצה מחו"ל, ובדרך אנסו אותם אלפי פעמים במדברים, הכו אותן והתעללו בהן עד כאב נפש בלתי יתואר?
אווזים וציפורים שמתות אט אט בתמימותן המפחידה בשמיים ,בגלל רעב של כמה אנשים?
מי זה שאמר שהחיים יפים?
אנשים חסרי בית שמה בסך הכל בקשו,אוכל? והכל בגלל שהוריהם לא טרחו לעבוד כמו שצריך בימיהם הטובים?
מליוני הנמלים שמתות בעולם האכזר הזה על ידי אנושיים וחיות, הן אמרו שהתקוות יפות?
האווזים שפטמו את קיבתיהן בייסורים בלתי מובנים לעין,זוועיתיים למראה, לא ייאמן כי האנושיים עשו דבר כזה או שמא ייאמן!עולם מזדיין, הם אלו שאמרו שלחיוך ציפייה?
הפרפרים שאורכי חייהם יום אחד בלבד !
הם אלה שאמרו שהחיים אינם אלא כד שלם של דבש?
והחיות המסכנות בהן מבצעים ניסויים למניהם למטרות בשמים, בגדים, וקרמים,
הם אלו שאמרו שהחיים הם פיירים?
הבדל המעמדות והפערים החברתיים-כלכליים,ההולכים וההורסים את חברתנו מיום ליום, ואנשים סובלים בגלל זה וכך נראים חייהם,
הם אמרו שהחיים הינם בשבילהם?
ומי אמר שהחיים יפים, מי אמר,
הרי האלוהים ברא את העולם..
מה לנו נותר לומר,מה לומר....
רק לחיות,או למות
הרי אף אחד אותנו,
לא יזכור.
| |
לדף הבא
דפים:
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
