מכתב טיסה לאהוב.
'עדי שלי,
אז איך כותבים מכתב טיסה? אני לא יודעת, מעולם לא כתבתי מכתב כזה.
אז אבקש את סליחתך כבר מעכשיו, אם המכתב לא יהיה מושלם.
אתה טס לי. אני מחייכת עכשיו, כי אני יודעת שזו חוויה. לא חוויה שנהנים ממנה, כן? אבל חוויה שאני בהחלט חושבת שהיא חשובה והכרחית לכל יהודי. לכן, אני שמחה שהייתה לך הזכות לטוס לשם, ומעריכה את העובדה שאתה הולך לעשות משהו כל כך חשוב, שעשוי לתת לך כל כך הרבה.
מצד שני, ממלאות את עיני דמעות...כי למרות שנהיה בקשר (אתה משתדל בשבילי ואתה כזה מתוק. סליחה, הייתי חייבת :) ), אתה תהיה רחוק. ואני לא אוכל להתעלם מהמרחק הזה שייווצר בנינו. הוא בהחלט ינגוס בי, ביס ביס, במהלך השבוע הזה שתהיה חסר.
כי אני רגילה אליך. מכורה, ורגילה. וצריכה, וזקוקה. ואוהבת. כל כך אוהבת.
עדי שלי. אנחנו בקושי מכירים, ואני מרגישה שאני מכירה אותך טוב מכל אחד אחר שנמצא בחיים שלי.
תבין, אני מכירה אותך יותר טוב מאשר שאני מכירה את עצמי.
בחיי, שאני יודעת שהשבוע הזה יהיה קשה בשבילי. אבל אני כאן בשבילך. בשביל להחזיק אותך ולשמור עלייך חזק , כששרויות בליבך החששות שלפני, ולהחזיק אותך כשתחזור, כשירוצו לך אחת אחרי השנייה התמונות הקשות מפולין.
זוהי לא חוויה קלה.
מבטיחה להיות הלב שיפעום במקומך כשיהיה חלש, מבטיחה להיות הרגליים שיצעדו במקומך כשתהיה תשוש.
מבטיחה לאהוב אותך, מבטיחה לא לשכוח אותך ולחשוב עליך כל יום, בדיוק כמו עכשיו.
עדי שלי, אתה יודע כמה שאלוהים חשוב לי. נכון? כמה שאני מעריכה אותו ומשלבת אותו ברגעים קשים בחיי.
ובכן, זהו לא רגע קשה בחיי, אבל בהחלט רגע שלא יהיה לי קל בו, כי אני מפחדת מעוצמת הגעגועים שיהיו לי אלייך..ומהדאגה שכל יום אתה חי ונושם.
לכן, אני יודעת בוודאות שאעשה דבר אחד.
אבקש מאלוהים שלי שישמור לי עלייך, בטיסה הלוך ובטיסה חזור. שישמור לי עליך בהיותך שם, שישמור לי על חום גופך בכפור בפולין, שישמור לי על החיוך המוקסם על פנייך בכל יום ולילה, שלא תרגיש לבד, שתרגיש שאני איתך תמיד, שישמור לי עלייך, למרות המצב המדאיג.
אתה הולך לראות מראות לא קלות, לשמוע סיפורים לא קלים על מיליוני אנשים שעברו את השואה.
בזמן שאני כותבת לך את המכתב כעת, הלב שלי אפילו רועד במקצת.
אני מפחדת עלייך. שלא תחזיק מעמד.
אבל כמו שאני מכירה אותך, בזמן הקצוב שהספקתי להכיר אותך, אני יודעת שאתה אדם חזק, שלא נשבר מהר.
אפילו אתה אמרת לי את זה.
וחוץ מזה, אני כאן כדי להגן עלייך מפני פחד, עצב וכעסים, כאב, חרדה ועצבים.
כי אני אוהבת אותך עדי, ותפקידי הוא לשמור אותך.
אני מאחלת לך המון המון הצלחה בטקס, בשיר שאתה הולך לשיר. אני אוהבת את הקול שלך כל כך, כמו שאתה כבר יודע.
אני רוצה שתדמיין אותי בקהל במהלך הופעתך, עומדת בצד, לבד,מחייכת חיוך גדול וגאה, גאה באהבת חיי.
המוכשרת, המיוחדת, היחידה.
מאחלת שהטיסות לא יהיו משעממות, ושתדע להפוך כל רגע נתון לרגע משמעותי.
כי זו חוויה בלתי נשכחת.
מקווה שתדע לקחת כל חלק במסע הזה אלייך אישית, להפנים ולהכיר, לעשות את מה שאני לא הצלחתי לעשות, לעמוד חי מעל אדמת מתים.
ולדעת להעריך זאת.
אני מקווה שהמסע הזה יגרום למשהו בך להתבגר, כי בכל זאת – אני חושבת שמסע כזה יכול להפוך בן אדם באיזה שהוא מקום מילד, לאדם בוגר יותר.
משהו בפנים – חייב להשתנות.
מקווה שתדע לקחת דברים ברצינות, אך עם זאת בקלות.
בכל בוקר שתפתח את עיניך, תדמיין אותי מנשקת שפתייך.
בכל לילה לפני שינתך המתוקה, תדמיין אותי נרדמת בחיקך.
אז מה בעצם כותבים במכתב טיסה? אני לא יודעת, מעולם לא כתבתי מכתב כזה.
אז אבקש את סליחתך גם עכשיו, אם המכתב לא היה מושלם.
בהמון המון אהבה, המלאכית שלך'.
זה מכתב - הטיסה הראשון שכתבתי בחיים שלי.
ואני שמחה, כי זה לא סתם מכתב עם סתם מילים, אלא מכתב למישהו שאני בהחלט אוהבת, מעריכה ומכבדת, ומישהו שאני יכולה להגיד שהוא בהחלט חשוב לי.
ואם שואלים, אז כן..עדי, הוא אחד האנשים היותר חשובים לי בחיים.
(שאותם אני יכולה לספור על יד אחת,יש אנשים מסויימים, שאת רמת החשיבות שלי בעיניהם, אני יודעת,ובמקרה איתם זה גם הדדי. לא חשוב. לענייננו.יותר נכון לענייני).
אני באמת אוהבת את עדי.
התכוונתי לכל מילה שכתבתי, היום היה היום הראשון שהוא לא כאן..
כלומר, אתמול הוא טס לפולין ב1 בלילה... דאמ אני כל כך מתגעגעת כבר.
איך לעזאזל אני עומדת לשרוד את השבוע הזה?...איך?
אוהבת אותך,עדי.
שלך, מארי.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
