אתה נעלם לי. אתה מתרחק. בלי שום הודעה מוקדמת. בלי שום אזהרה.
גורם לי להכוות מן האש ולא מראה לי אותה קודם.
שופך עליי דלק ובבת אחת מצית.
אתה הורג אותי.
אני אוהבת אותך כל כך.
מה עשיתי לך שמגיע לי יחס כזה?
אתה רוצה שקט?
מובן, אנושי לגמרי
כל אחד צריך שקט לפעמים, גם אני
רוצה להתנתק מכולם.מכל דבר שחי ולא חי..מחברים ממשפחה, מנתקת את עצמי מהעולם
אבל אם יתקשרו אלי , ובמיוחד אנשים שחשובים לי, לא. אני לא אתן להם לדאוג.
כי בסך הכל? הם אלה שיותר אכפת להם ממני.
ואתמול לא יכולתי לשבת בחיבוק ידיים אחרי שלא ענית לטלפונים שלי במשך יומיים .
הרגשתי שאני חייבת לעשות משהו כדי לפחות להגיד לעצמי שניסיתי.
ניסיתי ליצור איתך קשר.
עשיתי משהו כדי לוודא שאתה בכלל...בחיים.
אז לקחתי את עצמי, אספתי כסף ונסעתי אליך הביתה.
וואל, לא היית שם.
אז התחלתי לחפש אותך באיזור.
הייתי בטוחה שאני אמצא אותך איפשהוא באיזור הבית שלך אם לא בבית שלך , ואני אשאר כבר לישון אצלך.
ובכן, מכיוון שלא מצאתי אותך והיה כבר 11 וחצי בלילה, התחלתי להרגיש אבודה.
הייתי בטוחה שהלילה שלי יסתכם בשינה בגג הבניין שלך, ובבוקר אאסוף את עצמי
ואחזור הביתה.
זה היה קצת מפחיד.אז בכל זאת כשאני לא שפויה ובוכה בהליכתי ברחוב שלך, חפשתי אחר פתרון אחר.
התחלתי ללכת לחברות שלי שגרות באיזור שלך.
משום מה, בצורה מופתעת שכזו, ומקרית, וביד הגורל האכזר או לא יודעת מה,
מה שלא היה פעם - פתאום בכל בניין של אחת מהן, יש קוד שאותו כמובן לא ידעתי.
ונגמרה לי הסוללה.
גם לא יכולתי להתקשר לאף אחד.
קבעתי עם חברה שלי, שאני אבוא אליה, ואמרתי לה לפתוח את הדלת למטה כדי שאני אוכל להכנס,
כי האינטרקום שלה מקולקל וידעתי שהולכת להגמר לי הסוללה (כן, אני יכולה להאשים את עצמי בקטע הזה),
והיא אכן עשתה את זה, אבל אחד השכנים הדפוקים שלה סגר את הדלת.
ככה, מבלי לחשוב שאולי עשו את זה בכוונה. במקרה.
בקיצור, כשאני עוצרת אנשים באמצע הרחוב ומבקשת מהם שיחה,
איך שהוא השגתי את אמא שלי שתדבר איתה ותגיד לה לפתוח לי את הדלת.
איך שהוא, הלילה שלי ניצל.
מלשכב בגג כל הלילה ולחכות לבוקר.
אז ישנתי אצלה.
ודברתי איתה, ספרתי לה את המצב.
סליחה שאני לא יכולה לשתוק , להרגיש חרא, להכיל ולבלוע את הכל,
ולהמשיך הלאה, להבליג, כאילו לא קרה כלום.
אני קרובה אליה והיא קרובה אלי,
ואני סומכת עליה והכי נוח לי בעולם לשתף אותה.
אתה גורם לי להרגיש רע.
אתה מסנן אותי.
אתה מכאיב לי.
לא אכפת לך שאני נפגעת, שאתה ממלא אותי בסרטים,
ואני כל היום בשאלות - מה קרה לו, איפה הוא, הוא בסדר?
אני לא חושבת שהיחס הזה מגיע לי, בשיא הכנות.
במיוחד שזו לא הפעם הראשונה.
אוהבת ופגועה,
מארי.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
