זה קרה ב3 לפנות בוקר.
הרבה אנשים לא היו ברחוב.
הצרצרים צייצו את הצליל המוכר בחייהם, שמרמז על עוד לילה שמיהר להגיע.
חיכיתי לשמוע את הקול שלך, כמו בכל לילה שאתה משמיע אותו כאשר אתה מתעורר מחלום-בלהות ורץ לכיווני בקושי רב לנשום, בתקווה שאולי בכוחי יהיה, להצילך.
אך לשווא.
לא הגעת.
התחלתי לפחד. חשבתי שקרה לך משהו.
אתה מבין? אני חושבת שקורה לך משהו כשאתה לא מתעורר באמצע הלילה,
באישונים עצומים ובפחד אדיר,
בא אליי, נופל על הרצפה ומבקש את עזרתי להצילך.
חשבתי לקום למיטתך ולבדוק את מצבך.
עשיתי כך, אומנם -
לא נוכחת שם.
יותר מהלילה הזה, לא פחדתי מעולם.
נתקפתי פחד, לא העליתי בדעתי מקום בו תוכל להסתתר בשעה כזו מאוחרת ומוזרה משהו.
התחלתי במטבח, במחשבה שאולי כן התעוררת מהסיוט והיית חייב לשתות כדי להתקיים.
שם לא היית.
עברתי לסלון, אולי חיפשת מקום נוח יותר להרדם בו,
גם שם לא היית.
נתקפתי חרדה כמו שלא ידעתי מעולם.
חשבתי להעיר את אמא, כי היא תמיד ידעה מה לעשות במצבים כאלה.
אך חשבתי לעצמי, שיום אחד, יום אחד, פעם אחת בחיים שלי - אני חיבת לדעת איך להסתדר בעצמי.
לא יכול להיות שכל חיי אהיה תלויה באחרים.
מבלי להרגיש את רגליי ואת פעימות ליבי ששכחו לפעול,
רצתי החוצה מן הבית, טרקתי את הדלת אחריי,
שכחתי שיש אנשים שישנים בטירה שלנו.
היער היה חשוך, אפל ונסתר.
הקול היחיד שעוד יכולתי לשמוע חוץ מאת ליבי שהתחיל לדפוק במהרה כתזמורת תופים חופזת,
היה קול הזאבים המתיימרים למגע הירח.
קוראים, מיואשים, בוכיים, מתנצלים - מבקשים .
התחלתי לחשוב שאולי אם גם אני אבכה לירח תצוץ אולי משום מקום.
ואולי זה בזבוז זמן???
תוך שאני מהרהרת לעצמי איפה יכולת להתחבא,
מישהו נוקש עם ידו על כתפי הימנית.
פחדתי להסתובב.
בשעה כזו, במקום כזה - מי זה כבר יכול להיות?
אלוהים, בכבודו ובעצמו.
הירח לא נראה יותר בשמיים.
היה תהו ובוהו.
השמיים נפלו, האדמה עלתה.
הכוכבים הפכו לחול תחת רגליי,
הזאבים הפכו לנשרים המעופפים ממעל.
מרוב פחד, לא ידעתי אם לבכות או לצרוח.
ואולי זה הסיוט שלי?
בנסיון להציל אחר מסיוט,
חוויתי סיוט בעצמי.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
