זו היתה הפעם הראשונה בה אמא התנהגה בצורה מוזרה ומחרידה למדי.
אף פעם לא ראיתי אותה מתנהגת כך.
היא פרשה את ידייה לצדדים, צרחה צרחות שלא שמעתי בחיי, ופניה נראו מעוותות מתמיד.
זו היתה שעת צהריים ביום שישי, לאחר שהיא חזרה מניתוח בפה, ניתוח לא נעים במיוחד, האמת שלא נעים כלל.
אבא הסיע אותה הביתה, היא היתה כל כך תשושה מתרופות ההרדמה שהיא כלל לא יכלה לנהוג אפילו.
איך שהיא דרכה עם רגליה בפתח הבית, ראיתי שמשהו לא בסדר איתה.
התחלתי להעלות בעצמי את המחשבה שאולי התרופות לא עשו לה טוב במיוחד.
הצעתי לה שאכין לה תה ושתעשה אמבטיה טובה, ואז תלך לישון.
כל מה שידעה לומר לי זה "לא, אני בסדר, אל תדאגי לי, אני לא רוצה כלום".
לרגע הייתי בטוחה שמרוב שהיא כועסת וכואב לה היא בהחלט הולכת להעיף לי איזו חתיכת סטירה לפרצוף.
המצב הזה הפחיד אותי.
לרגע הרגשתי שאני היחידה שדואגת לה ואולי אפילו זו היתה המציאות - למרות שכולם היו בבית, אף אחד לא היה בסביבה.
לא של אמא.
לא של האמא שתמיד דואגת לכולם ותמיד שמה את כולם לפני עצמה ואת טובות האחרים לפני הטובות שלה,
כשהיא צריכה, כשהיא מתמוטטת ונהרסת - אף אחד לא בסביבה.
לכן אני מרגישה לפעמים אחריות גדולה יותר מוטלת על כתפי אבל זה נשמע רע לומר את זה כך,
אומר פשוט שלפעמים אני מרגישה שאני האחראית היחידה לבריאותה ולדאגה שהיא תהיה בסדר יותר מתמיד.
לאחר כמה שעות שהיא נחה כמו שצריך, התפללתי וקיוויתי יותר מתמיד שהיא תקום בהרגשה טובה יותר.
אך לשווא, טעיתי.
היא קמה בהרגשה רעה יותר עם רצון להקיא, כאבי ראש, סחרחורות וכאבים בלתי נפסקים בפה.
כל כך כואב לי לראות אותה לא מרגישה טוב..
בלילות שהיא קמה להקיא לפעמים, גם אם היא סתם חולה, אני שומעת אותה רק צועדת לשירותים, יודעת שזהו תפקידי לעמוד שם לצידה ולהיות איתה, לדאוג לה שבסופו של עניין היא תהיה בסדר.
אני קמה בריצה מן המיטה, לא רואה בעיניים, ומרוב דאגה - רגליי כבר מכירות את דרכן לחדר האמבטיה.
הן מוליכות אותי, הלב שלי פועם כל כך מהר שהוא כבר התעייף, אני גוויה מהלכת, זומבי משהו, זומבי שצועד בדרך הדאגה לאימו.
בחרדה רבה.
ואני צועדת אליה, לא יודעת מה לומר, הידיים חלשות כי 4 בבוקר ואין כוחי לדבר.
אני עומדת לידה, היא נחנקת.
זה מה שקורה לה לרוב כשהיא צריכה להקיא, היא נחנקת.
סימפטום.
ואני לא יודעת אם לדפוק לה על הגב, כי אני לא יודעת אם זה יקל או יקשה עליה.
ואני מרגישה חסרת אונים.
ואני רוצה לשבת לידה ולחזק אותה, להרגיע אותה, כי מי כמוני יודעת כמה שזה ייסורי גהנום מוחלט, הבחילות שלפני ההקאה והיא כשלעצמה.
ואין מקום לידה.
ואני לא רוצה להפריע לה.
ואני מסתכלת לכיוון המטבח, מתכננת רק לקחת לי כסא לשבת כי אני מרגישה פתאום סחרחורת עוטפת אותי.
אני רואה שחור.
החזקתי בקורת האמבטיה.
עצם זה שקמתי בבת אחת מהשינה ב4 בבוקר, ועצם הלחץ המטורף שלי וחוסר הידיעה שאין בכוחי לעזור אפילו בקצת!
ועצם הידיעה שאני רואה את אמא שלי נחנקת וסובלת ומתייסרת, הביא להתעלפותי.
נפלתי על הרצפה.
אמא דפקה צעקה שהעירה את כל המשפחה.
אבא שלי ואחי הגדול נגשו להרים אותי מהרצפה.
זו היתה הפעם הראשונה שהתעלפתי.
עמדתי על הרגליים, אחי הגדול הביא לי מים.
ניגשתי לאמא שלי, לא ראיתי בעינים, היא הקיאה וחזרה לישון.
אני לא יודעת למה, אבל לעולם לא אשכח את הלילה הזה.
מאז , בכל פעם שאמא שלי חולה או אפילו יש ל רק טיפת חום, אני שואלת אם יש לה בחילות.
אני אומרת לה שלא משנה מה קורה ומה השעה , שתעיר אותי ואני תמיד אהיה שם לצידה.
זה רגע כל כך קשה. אני יודעת. אני מודעת .
כואב לי עליה. אדם כל כך טוב שסובל כל כך הרבה.
שיהיה לכם יום טוב,
ואמא,
אני אוהבת אותך.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
