בלבלת לי את העצמות.
לקחת את השרירים שלי והפכת אותם למלח.
בלי לחשוב פעמיים,
בלי לחשוב פעם אחת.
והתחשבת בעצמך, לא בי....לא בי.
אם היית מתחשבת בי,
היית נותנת -לי- להחליט, איפה אני רוצה להשאר, ולא משנה כמה זה כואב וזה כואב, זה כואב אני יודעת.
זה לא נושא קל, החיים שלך הם לא נושא קל.
זה לא קל לי .
זה קשה, כן. זה קשה.
אבל את חשובה לי מדי.
כמו שאמרת שלי היה הרגל מגונה שכזה, לחזור תמיד..?
אני יודעת שלא תקבלי אותי אף פעם אלייך בחזרה.
אני לא יודעת מהקרה שפגעת בי ככה, אמרת שהיית מוכרחה לעשות כך כדי לגרום לי להפגע, לשנוא אותך לעד וללכת.
רק בגלל המשפט הזה פתאום יותר קל לי להתעלם(לא קל, פחות קשה) מכל הדברים האלו, הנוראיים שאמרת לי,בעצם...............סתם כך?
כדי לפגוע בי, לגרום לי לשנוא אותך ולתעב אותך,
חושבת שמאז הדברים שאמרת לי, אני לא חושבת עלייך כל יום?
אני לא חושבת לעזאזל מאיפה זה בא???
מה כבר עשיתי לילדה הזאת שגורם לה לתעב אותי כל כך,
לשנוא אותי כל כך.
בחיים לא דברו אליי ככה.
מילא, היתה סיבה.
אבל...........אין.
אני יודעת שאת אחד האנשים שיותר אוהבים אותי ויותר היה להם אכפת ממני והייתי להם יותר חשובה.
לכן זה כל כך כואב לי.
לדעת ש...
סתם ככה,
ומשום מקום,
את שונאת אותי כל כך היום.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
