היא מצאה את עצמה יושבת מול הכלב שלה, באמצע ארוחת הבוקר שלה,
מתחילה לספר לו סודות,
נפתחת בפני כלב, לאן הדרדרנו?
כנראה כבר הרגישה, שאין לה באמת את מי לשתף.
כל עוד אתה חי ונושם, כל עוד נושם וקיים, כל עוד קיים ושותק.
היא לא מפחדת שיביע בפניה ביקורת, שלא ישפוט, שרק יקשיב וישתוק.
וזה מעולה אצלך.
אתה כלב.
"זה לא פייר, הא?
נכון שזה לא פייר?
חחח... רק אם הייתי יכולה לשאול אותך מה אתה חושב.
אבל אני לא. זה לא מעניין אותי.
לא מעניין אותי מה אתה, או האחרים חושבים.
מה שאני חושבת, זה מה שחשוב עכשיו.
נכון שזה לא פייר,
שאנשים משחקים באחרים?
הם לוקחים את הלב של האחרים, ומשחקים בו כמו יויו,
כאילו היה משחק.
יויו.
יויו פשוט..
הלוך, וחזור.... הלוך, וחזור..
מה זה משנה,
שיישבר, שיתרסק,
אולי נמציא דבר שיכול לקום לתחייה רק בעזרת בטריות ?אולי.
נכון שזה לא פייר?
מה אתה אומר?
אל תאמר. זה לא מעניין אותי כבר.
אבל מה,
תדע, שתמיד חייבים לסלוח.
לסלוח, אבל לא לשכוח.
כי אין ברירה אחרת.
כי הם חשובים לך.
לא משנה שהם פגעו בך.
הם חשובים לך.
וצריך לבלוע, ולהמשיך הלאה.
כאילו יש מחר. "
הכלב בהה בה, כאילו ראה חתולה מפוחלצת, שלא סגורה על עצמה, אם לברוח או להשאר.
כזו היא.
לא יודעת, אם לברוח
או להשאר.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
