אף פעם לא חשבתי, שסרטים קשים בטלויזיה או בכל מקום אחר שאראה, ישפיעו עליי בצורה כל כך קשה ו...משמעותית.חזקה.
ראיתי אתמול בשעות אחר הצהריים את הסרט 'מגדלי התאומים' המתאר את הסיפור האמיתי שקרה לפני מספר שנים.
זה היה סרט קשה, בהחלט.
שוטרים שנקלעו לאחד מבנייני התאומים, והסרט מתאר לאט לאט איך הגוף שלהם מתרסק ואיך הם כמעט מאבדים תקווה, אבל בסוף מצילים אותם.
אחרי הסרט לא חשבתי עליו בצורה רבה למדי, רק מדי פעם. מדי פעם.
היתה אתמול הפקה של החברים שלי שנמצים במגמת תאטרון בשכבה. היה עצוב.היה מרגש.היה נוגע, היה כואב - היה חומר למחשבה.
כך שניתן לומר שהראש שלי היה עסוק לכמה שעות.
בייחוד שלאחר ההצגה הסתובבתי עם חברה טובה פה באיזור, ודברנו שיחת נפש כזאת, כזאת שלא היתה לי כבר די הרבה זמן.
הרבה זמן.
ונהנתי.
החזקנו ידיים לאורך כל הדרך ודברנו מלב אל לב. בקשתי משהו יותר מזה ? הדבר הכי פשוט ומהנה, ולא עולה כסף כלל.
בקיצור בחזרה לסרט.
לפני שהלכתי לישון, לא חשבתי כלל על הסרט.אפילו לא קצת.לא עבר לי בראש בכלל.
בנוסף לזה, ראיתי איזה סרט בטלוויזיה, אני זוכרת אפילו שהוא היה די מצחיק.
כך שצחקתי וצחקתי - ונרדמתי.
אז איך זה יכול להיות, שכל הלילה אני חלמתי שנופלים על המשפחה שלי ועליי, על הבית שלנו קסאמים?
איך?
מישהו יכול להסביר לי את זה?
נלחמת בחלום ונלחמת על החיים שלי, של אח שלי, אבא אמא שלי ואחותי הקטנה!!! מהקסאמים, הנראים לעין והכל ברור!
אני רואה הכל בעיניים, לא מפספסת אף אחד מהקסאמים,אף אחד מהבומים החזקים ומחרישי האוזניים.
הגעתי למטבח הבית - בכיתי, הקאתי ובכיתי, מרוב פחד, דאגה, לחץ שלא נראה לי ולא הורגש לי בחיים.
זה היה יותר מפחיד מהכל.
סיוט ממושך.
פשוט רציתי שהאדמה תבלע אותי.
בחלום, פשוט הרגשתי רע כמו שלא הרגשתי אף פעם.
דאגתי דאגה של שעות. של משך יום שלם, כפי שהחלום דאג להראות לי.
הגיע הלילה.
האחרים חשבו כביכול שהערבים הפסיקו לשלוח לכאן קסאמים, בגלל שהחשיך והם כביכול לא ממש רואים מה הם עושים.
היינו בטוחים.
אבא שלי,אחותי הקטנה ואני ישבנו באיזו תחנת אוטובוס שהיתה באיזור, לנוח מכל הבריחות האלה, הפחדים, העצב, הדאגות.
לברוח מהרגשת החיים - מוות.
החיים שלך תלויים בך, אם לא תפספס קסאם אחד בלבד, אם תברח גם ממנו, או שתפספס.
אני מוצאת את עצמי אומרת לאבא שלי, " הם לא יפסיקו, לא ייתכן שהם יפסיקו", מביטה לשמיים ורואה נקודה נוצצת זזה במהירות מטורפת.
אני שואלת את אבא שלי, "מה זה?!", הוא משיב.." מטוס...", ונאנח.
ככל שהמשכתי להביט באותה נקודה נוצצת, מהירות התנועה שלה כלפי מטה רק הלכה וגברה.
אמרתי להם שזה קסאם ועלינו לקום ולברוח. הייתי כל כך עייפה.
לא יודעת מה עם אבא שלי, משכתי את אחותי ביד ורצנו מהר לכיוון חניית מכונית שהייתה באיזור.
שמתי לב פתאום, בצורה לא הגיונית לחלוטין,
שאת הקסם מחזיק ערבי בסביבות גיל ה40, וממש מכוון אותו אלינו, אל אחותי ואליי, מביט בנו, מכוון אותו אלינו,רודף אחרינו עם קסאם.
אמרתי לאחותי, זהו, נגמרו לי הרעיונות, תשכבי איתי על הרצפה, תעצמי עיניים,תרפי את כל הגוף, ותעשי כאילו את ישנה.
אל תקומי, עד שלא אומר לך.
(כביכול, ככה הם היו אמורים לחשוב שמתנו, או וואטאבר.הגיון של חלום).
ואז, אמרתי לה, משום מה באנגלית- I love you, baby
הערבים הגיעו אלינו.
כנראה לקחו את אחותי הקטנה לאנשהוא, לא ראיתי אותה אחרי שהם הגיעו.
לקחו אותי, היו הרבה גברים ערביים.
אני זוכרת את החלום במעורפל, חבל שאני לא זוכרת אותו כל כך טוב, או שמא טוב שאני לא זוכרת אותו כל כך טוב?
אני זוכרת שהם ניסו לאנוס אותי, היו עירומים כולם, נגעו בי, סגרו עליי, חומת גועל סביבי יצרו.
אני זוכרת שזו היתה הרגשה מגעילה.
לא זוכרת מה היה ההמשך,
אבל רק זוכרת שלפני כמה ימים, אמרתי לאמא שלי שהיה לי עוד סיוט לילי זוועתי.
שחלמתי שאבא שלי,אמא שלי ואני יושבים במטבח, ואבא שלי מסתכל עליי במבט מאוכזב כאילו אני איזו..חיפושית נכה.
ואומר," אוף...הלוואי שהייתי יכול לזרוק אותך ... הלוואי שהייתי יכול להעיף אותך מפה...אין לי כבר כוח אלייך, מבינה? אין לי כבר כוח אלייך". ועושה מבט נגעל.
ואז קמתי מהשינה, ורציתי לקרוע את הלב שלי מהמקום, ולזרוק אותו קיבינימט.
ושספרתי את זה לאמא שלי , היא הופתעה.ואמרה, 'את יודעת כמה שאבא ואני אוהבים אותך, אל תחשבי דברים כאלו.
את יודעת שלפעמים גם לי יש הרבה סיוטים, עליכם, שאני מאבדת אתכם או שקורה לכם משהו, זהו רק בגלל שאני אוהבת אתכם כל כך ודואגת לכם כל כך,ומפחדת לאבד אתכם.
אז את יודעת שאבא אוהב אותך ודואג לך, ובחיים הוא לא היה אומר דבר כזה.
אז מה שאני מציעה לך לעשות הוא, שכל פעם שאת מתעוררת מסיוט כזה או אחר תירגעי, ואז תגידי לעצמך,
זה היה רק חלום, המציאות היא שונה, זה רק חלום - והכל בסדר'.
השבתי לה שזה לא כל כך קל לקום מחלום, לחייך,להיות עליז, ולומר "חה, הכל בסדר", והכל באמת יעבור.
אשלייה.
הלוואי שזה היה ככה.
הלוואי שיפסיקו לי כבר הסיוטים המחורבנים האלה, החוזרים ונשנים.
הלוואי ואני אחזור לחיים.
הלוואי.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
