מנסה להתעודד מחצי השעה האחרונה לפני חצות, שממש מושכת את השעון לקראת שעתו האחרונה של היום, עוד עשרים וארבע שעות של עבודה,כבישים,כספים,חיוכים,סיפורים...
המחוג של השניות בקושי זז, שיר ישן,נוסטלגי ואהוב נשמע ברקע, וכל שאר האנושיים בבית כבר ישנים ממזמן; רק אני עירה.
רק אני, מחזיקה את שארית הנשימה העירה בבית , עוד ארבע שעות וחצי אבא קם לעבודה, שעתיים אחריו אמא, שעה אחריה אחותי לבית הספר, ואני בחופש.
יום חופשי לנשמה, יום חופשי לנפש. יום חופשי מלראות אנשים שאני לא רוצה לראות, מלא לשמוע אנשים שאני לא רוצה לשמוע, מלא לעשות דברים שאני לא רוצה לעשות, והחלק הכי חשוב.... לראות את מי שאני רוצה לראות, לשמוע ולעשות.
חבר שלי, המדהים שלי, שיש לו מחר יום הולדת, בא אליי מחר בבוקר.
נהיה כל היום ביחד, ואז הוא יישאר לישון אצלי. קניתי לו בתור מתנת יום הולדת מקלות תופים אדומים. היה בכלי זמר מקלות חומים כהים מגעילים, מקלות בצבע חום בהיר זועתיים, מקל חצי שחור, ושלם אדום. בחרתי לו את האדום.
לא נראה לי נשי, נראה לי מגניב.
גנבו לו לפני חודשיים לערך את מערכת התופים שהיתה לו במקלט. כל מה שרציתי זה לרצוח את מי שעשה את זה.
לגנוב לו את התופים, זה כמו לגנוב לו את החיים, את החלום, את האוויר לנשימה , את הכייף וההנאה שלו בחיים. וזה מטריף אותי, מכעיס אותי עד העצמות. כמו שדיאנה היתה אומרת.
זה הכעיס, והעציב אותי כל כך. ועוד מה שאני מרגישה, לחשוב שהוא מרגיש פי מליארד. כואב לי עליו.
אז חשבתי שכשהוא יחליט לקנות מערכת חדשה, המקלות האדומים החדשים ישמשו לו בנגינה.
הכל חדש.דף חדש.נקי,וחדש.
ומקווה שהפעם הוא ידע לשמור עליה.
כי משהו שיקר וחשוב לנו, אנחנו לא מזלזלים בו, אלא שומרים עליו יותר מהכל.
אז מחר הוא יבוא, יהיה לנו בית ריק ויהיה מדהים3>.
כריס חזרה לדבר איתי.
משום מה, היום היא התקשרה אליי.
לא ידעתי אם לענות או לא, בהתחשב בעובדה שבכלל ישנתי.
זה היה בסביבות 5 אחר הצהריים לערך, לא הרגשתי טוב, הייתי חייבת לתפוס תנומה קלה לשעות בין ערביים.
היא מתקשרת, הפלאפון על הרצפה - רוטט.
כשאני מהססת אם לענות או לא, האצבע שלי כבר לחצה על הכפתור למענה.
"הלו?",היא אומרת,אני משיבה "היי", בקול הצרוד, כשיש לבן אדם שהוא מתעורר משינה עמוקה למדי.
היא כנראה לא שמעה אותי, וחזרה שוב ושוב על המילה "הלו".
"מיכל?את שם?" ,לא עניתי לה, לא יכולתי לענות.
קרה משהו מוזר.
זיהיתי לא את הקול שלה ,אלא את הקול של מישהי אחרת.את הקול של אוראל.
זה היה ממש מוזר.
לא עניתי, כי רציתי שהיא תמשיך לדבר, רק כדי לוודא שאני לא הוזה או חולמת.
זו היתה היא, מליון אחוז.
ניתקתי, הלב שלי דפק מהר מדי.
מה אוראל עושה עם כריס? מה כריס עושה עם אוראל?
ולמה לעזאזל אוראל מתקשרת אליי מהפלאפון של כריס? אולי קרה משהו?
נכנסתי ללחץ.בחרתי לחזור לישון ואם היא תצטרך משהו היא תתקשר.
וואל,היא לא חזרה אליי.
אז עכשיו,עד לפני כמה דקות, הוספתי אותה במסן,לשאול מה רצתה.
אמרה שהיא בסך הכל רצתה לדבר איתי.
שאלתי אותה, מה קרה פתאום שהיא רצתה לדבר איתי.
היא אמרה "ככה.. פתאום..".
זה היה מוזר.
הסבירה לי שעברה תקופה לא-מי-יודע-מה בלקיחת כדורים, והיתה לבד.לבד.
מילה כל כך מוכרת וקרובה, שזה מפחיד...
אמרתי לה שזה לא הוגן, אמרה שזוהי המציאות.
דבר שאני לא יכולה להגיב עליו,
כי היא לא יודעת כמה אני קרובה למצב הזה שלה, ביום יום.
פשוט לא יודעת.
ואני גם לא בטוחה שאני רוצה לשתף אותה.
המצב הזה מוזר מדי.
נראה כאילו בקרוב היא הולכת להיות עם אוראל,
מה שמסובך מדי,מוזר הזוי לי וכמעט לא יכול להיות -
הייתי עם כריס, הייתי עם אוראל.
היה לי מתח מיני עם שתיהן,
התנשקתי עם שתיהן בעבר.
ועכשיו הן הולכות להיות ביחד.
הראשונה שאהבה אותי,כבשה אותי במבט אחד,במילים קסומות שכאלו..בכמה שיחות,האחת שלמדה אותי משהו על עצמי שלא ידעתי עוד לפני שהכרתי אותה, לילות שלמים שליטפה אותי,למדה אותי מגע אישה מהפנט.
והשנייה, שאהבה אותי,דברה איתי לילות שלמים עד הבוקר,כבשה אותי גם היא.במילים,במבט,בקול הצחוק,בשיחות הארוכות במסנג'ר ובטלפון.
הראשונה, האישה היחידה שנשקה לשפתיי ברכות,בעדינות ובאהבה, נתנה לי תחושה שלא תעזוב אותי לעולם ושהכל בסדר,
הולכת להיות עם השנייה, שתמיד היתה שם בשבילי, תמכה בי,והמבט שלה תמיד גרם לי לרצות לנשק אותה,לחבק אותה - לא ללכת.
זה מוזר לי,הזוי לי מדי ולא מרגיש לי נעים.
אבל מה, יש לי חבר עכשיו שאני אוהבת עד סוף העולם,ולא תמיד החיים ילכו לפי הרצונות והנוחות שלי.
שתיהן חשובות לי, אני מקווה שהן ימצאו את הדרכים הטובות ביותר עבורן, ויחיו באושר, בין אם לחוד ובין אם ביחד.
לא רואה את עצמי כצד שיכול להתערב.
ואני עייפה, כל כך עייפה,
אחרי יום קשה ,מתיש ומייגע.
עם כמה חלקים של הנאה, הכרחי לציין.
היום בבית הספר ,לא היה שום דבר מעניין.
לפני שהייתי אמורה ללמוד עוד ארבע שעות סוציולוגיה,התחילו לי כאבי הראש, כתופעות לוואי לכדור שאני לוקחת.
נחמד,זה כל מה שהייתי צריכה.
כאבי ראש וסחרחורות.
הלכתי למורה,אמרתי לה שמעי,אני מרגישה רע,שחררי אותי.
היא אמרה אני מבינה,בסדר.
טוב שנפלתי על מורה לפסיכולוגיה.(:
חזרתי הביתה,תפסתי שינה עמוקה של שלוש שעות, שאת האמת, לא עזרו לי מי-יודע-מה.
קמתי עם אותם כאבי ראש שאיתם הלכתי לישון, ועם אותה הבחילה של אתמול בלילה, שבקושי הניחה לי לישון כמו בן-אדם.
אבא מצא לי חוג תאטרון פה במתנ"ס, והיום ב8 וחצי הלכנו 'לבדוק' אותו.
החוג הזה הוא לאנשים מגיל 18 ומעלה, כך שהכל היה נסיון,וסיכון,והזדמנות,וצ'אנס,ונראה ונראה ונראה.
אבא הסיע אותי לשם.
הגענו ב8 ורבע,כדי להראות מוטיבציה והתעניינות,ורצון וכל זה.
המורה,חמי שמה,ממש מתוקה,כזאת כייפית,זורמת,ספונטנית,סימפטית.
האנשים-מגיל 20 ומעלה עד 60 להערכתי.
לא משנה הגיל שלהם, כשנכנסתי,כולם דברו איתי,קרצו לי,שאלו מאיפה אני,ישבו לידי,צחקו איתי,אמרו שיהיה נפלא אם אצטרף.
המורה חמי, אמרה שהם כבר בתכנון להעלות הצגה בעוד פחות מחצי שנה,ושהם כבר בהכנות,
וזה די בעייה יהיה להכניס אותי עכשיו לתפקיד, כי כל התפקידים כבר 'מבוייתים' על השחקנים, אבל היא תראה מה תוכל לעשות.
החלפנו מספרי טלפון.
אני מקווה שהיא תתקשר אליי,מחר אני אחפש משהו פה באיזור ואולי רק בעיר קרובה,
כי ההנאה והסיפוק הנפשיים והפיזים(הנפשים השפיעו בצורה בלתי יאומנה על ההרגשה הפיזית של הגוף שלי), לא הרגשתי כבר כמעט שלוש שנים.
משהו מטורף,משהו הזוי.
פצצת אנרגיה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
