את עייפה מדי מללכת, את עייפה מדי כדי לסחוב. את עייפה מדי מלאכול את הכל, את עייפה מדי מלהשבר.
את לא יודעת מה זה כאילו ומה מצב המציאות.
את רוצה רק את האמת לאמיתה, אך לשם כך, לא יודעת לאן לפנות ; לאיזה כיוון.
כואב לך הראש, הלב ושאר האיברים.
הכל מת לך מבפנים.
ומבחוץ, אני משערת .
את אבודה, מעצמך, מאחרים.
מהרחוקים ומהקרובים, שעוד הרשית להם להיות לך לקרובים.
כואב לך לחשוב מה איבדת, ומה תמשיכי לאבד בקצב הזה.
כואב לך יותר מכל אנוש בעולם האכזרי והשחור משחור הזה.
רוצה לבדוק כוכב אחר, אולי שם יתמזל מזלך.
איבדת כל תקווה אפשרית,
אפילו חברייך הטובים ביותר כבר לא בכוחם לעזור לך להתרומם מעלה,
ולזכור את האמונה שלה סגדת יומם וליל,
האמונה שבה בטחת, האמונה שהלכה איתך לכל מקום ולא עזבה אותך פעם .
רוצה לזכות שוב באמונה הזאת.
באמונה, שאני לא יודעת מהי.
אבל היא הניצוץ היחיד, האור הקטן שבכוחו להרים אותך כרגע.
ומפני שלא נתת לאף אחד בחיים שלך להכיר בניצוץ המופלא הזה,
אף אחד גם לא יכול לעזור להביא אותך אל הניצוץ הזה,
או להביא את הניצוץ הזה אלייך.
ואת מלכה של עולם שאף אחד לא הכיר,
אבל העולם הוא המלך שלך.
את רוצה לגרום לאנשים להבין שגם את משהו בתוך העולם המסוכן.
אבל העולם תמיד גובר,ושולט,וסוגר ועוטף עלייך מבלי שתרצי.
ואת; סובלת,ונלחמת,ונכרכת,ונופלת,נשברת,נרמסת,שוקעת
מתה.
את צריכה עזרה, אך לא יודעת כבר מאין.
הלוואי שתמצאי אותה.
אני לעולם לא אשוב אלייך,
פגעת בי יותר מדי.
אוהבת יותר מדי.
M.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
