השבוע היא עשתה עבודת שורשים. אחותי. אחותי הקטנה והיקרה לי מכל.
כל כך פחדתי מהקטע הזה תמיד, כשהיא תצטרך לעשות עבודת שורשים.
פחדתי מהקטע שנגיע לדבר על סבא שלי. "סבא", עלאק...
והנה, הרגע הזה הגיע, לא חביב במיוחד, מפחיד, מזכיר זכרונות לא נעימים במיוחד ומרעיד את כל הגוף שלי , ממלא אותו בצמרמורת ואפילו המוח שלי עוד לא קלט שאני אמורה להתחיל לדבר עליו ועל חייו המאוד 'מעניינים' אותי, לאור עבודת שורשים אחת מזורגגת,
אבל היי , מה לא עושים בשביל משפחה.
אז אני מתחילה לדבר עליו, אמא שלי ,ואני- מתחילות לדבר עליו .
דורכות על המוקשים בכוונה תחילה, מהמוקשים שתמיד דאגנו לברוח מהם, או שאני לפחות דאגתי לברוח מהם .
בכל אופן אני יודעת שגם לה היה קשה, ועדיין קשה - בדיוק כמו לי.
ואז אבא שלי גם היה מעורב בסיפור; כל אחד צריך לספר עליו משהו שהוא זוכר.
וזה היה כואב. זה צרב לי את הלב כמו שלוקחים מברג, מרתחים אותו עם מים רותחים מהקומקום ושורפים קרציה כדי להוציאה מעורו של כלב.
וזה כאב. זה צרב.זה דקר.
את הלב שלי, את הלב של כולנו - את לב המשפחה .
מזל שהאח הגדול שלי לא היה כאן כדי להתחרפן גם.
נשמה אחת נשארה שפויה בערב הזה, כבר טוב.
כל כך פחדתי שהרגע הזה יבוא, כל כך פחדתי ...
כשהוא בא, כל הערב, מהדקה שעזרתי לאחותי ועד הדקה שהלכתי לישון - הראש שלי היה מלא בזכרונות, הרגל לא הפסיקה לקפוץ מרוב מתח ועצבים וכל מה שחשקתי בו - הייתה ירייה ישר ברקה.
ראיתי את ההתפתלות של אמא, ראיתי כמה היא חסרת אונים שנקלעתי למצב הזה, להתחיל לדבר על הבנזונה, רק בשביל עבודה אחת מחורבנת.
בהליך המשפט, בחקירה במשטרה, ובכל הנוגע לנושא הזה - מילא, חייבים, אחרת מה עשינו.
אבל עבודה כזאת.....
בחיי שבלב שלי היה רק משפט אחד כששמעתי את השם שלו ושאני הולכת לדבר עליו.
"תגידי שאין לך סבא. הוא מת".
בחיי ככה הייתי קרובה מלומר את המשפט הזה.
אבל מה לעשות, שגם אנושיים,בניגוד אליו, צריכים לשים לעצמם מחסום ולסתום קצת?
(משהו שאני צריכה ללמוד.)
שיהיה לכולכם יום מעולה, ובהצלחה למי שעושה בגרות.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
