אני מרגישה שאני לא יכולה לנשום . שום אוויר נקי לא נכנס לריאותיי .אני חלולה , אבל הגוף שלי לא מזמין שום דבר חדש ,שום אוויר נקי שמביא עמו בשורות טובות, לשם שינוי .הכל אותו דבר, שום דבר לא משתנה רק הולך ונהיה יותר גרוע .וגם אם כן ,גם אם המציאות מדי-פעם לעיתים-נדירות מחליטה להביא עמה בשורות טובות , אני לא רואה את זה .הגוף שלי מתעקש להסתכל על הצדדים הטובים שיש בעולם הזה. וקשה לי עם זה.כי גם אם אני מנסה לשפר את הרגשת הנשמה והנפש שלי ואני מנסה לשפר ,הגוף שלי מתעקש להבין.כזה אנוכי ,כזה ילדותי.כזה ילדותי. משאיר אותי במקום שאני לא רוצה להיות בו ,או להזכר בו - בעבר הרחוק . וקשה לי עם זה .ופסיכולוגים ,פסיכולוגים - המוח שלי כבר לא יכול יותר לעמוד בכל זה .אז מגיע השלב של הכדורים והתרופות הכימיות, רעל מהפנט חושים, שעליי לקחת כדי להרגיש בטוב .אבל אני לא רוצה, ואף פעם לא באמת רציתי. אני שונאת לקחת רעלים שאמורים כביכול לעבוד על הגוף שלי ובדרך עקיפה לגרום לו להרגיש טוב יותר. אני אוהבת ומעדיפה את הדרכים הטבעיות.רק שכנראה ומסתבר, הן כבר לא קיימות. לפחות לא בשביל המוח והנשמה שלי .ואני סובלת, וקשה לי. ואני מרגישה שאף אחד לא מבין אותי.לא כאן, לא שם. ומי שמבין - מתרחק. פסיכולוגים שזכו לטפל בי('זכו'..), טענו שהאנשים שבאמת אכפת להם ממני, לפחות חלקם, מתחרקים, כאשר אני נותנת להם את האפשרות להכנס קצת לתוכי - נפתחת אליהם, וזאת מהסיבה שהם לא רוצים-מפחדים להתמודד עם הכאב שלי. יופי .אילו מן אנשים אתם? אין לכם עמוד שדרה? אנשים קיימים בעולם הזה רק בשבלכם ובשביל טובכתם האישית? ומה איתם?הם לא זקוקים לקבל מנה מכם לפעמים? צריכים.אבל מה לעשות שהעולם הזה צבוע ואגואיסט מאין מבין.
אז כן, אני אנושית -בטעות. וקשה לי עם זה , קשה לי שעד שאני נפתחת לאנשים מסויימים, הם בוחרים להתרחק ממני, לגרום לקשר להדעך מבלי להניד עפעף ולא לנסות לעזור לי, לברוח,לברוח מן המציאות הקשה למראה, לברוח מכאבם של אחרים, מכאבי שלי, מהפחד שזה חס וחלילה ישפיע עליהם,על זמנם היקר מכל על חייהם הפרטים.
העולם הזה פשוט הזוי לי.פעם הוא עוד היה נראה בסדר, כנראה שזה בגלל שעוד הייתי ילדה קטנה שלא הבינה כלום מהחיים שלה, מהעולם הזה. מהעולם שלה. אבל עכשיו,כשהיא מתחילה להבין, כשאני מתחילה הבין, את העולם המכוער וחסר-הלב והרגש הזה, שלפעמים אתה מוצא את עצמך מתחנן לקצת תשומת לב וגם לאחר שאתה מקבל אותה דואגים ודואגים טוב מאוד לגרום לך להרגיש שכל מה שאתה הוא בן אדם מסכן וחסר אונים, שמחפש אחר תשומת לב. אז העולם הזה הוא אנוכי, מגעיל, וחסר - רגש -אנושי . שוב ,רק אלה שבאמת אכפת להם, או שלא תמיד יהיה נמצאים שם בשבילך, או שיבחרו להתרחק, או שידאגו בצורה מעולה לגרום לך להרגיש אשם, על זה שקבלת קצת מתשומת הלב שהיית כה זקוק לה .
איזה מן עולם זה ?
הייתה לי חברה טובה, אני לא אנקוט בשמה .יכול להיות שנקטתי בשמה באחד מן הפוסטים בבלוג הזה ,אבל כעת לא - זה לא נחוץ, זה לא רצוי, זה לא מומלץ. היא גרמה לי לשנוא אותה עד עמקי נשמתי.היא פגעה בי, היא פגעה בי מאוד.הייתי בטוחה בתדמית אחת שלה שהשתקפה בעיני, אבל היא דאגה להראות לי שהיא אדם אחר לגמרי. האם אני מצטערת שהכרתי אותה? יכול להיות. אבל היום יצא לי לחשוב על משהו, בבוקר. אנחנו נפגשנו או יותר נכון,הכרנו,בדרך אקראית למדי, שסבירותה לקרות לכם כך, כמעט שואפת לאפס. אבל מאז שהכרנו, אט אט היא הפכה לאחד האנשים הקרובים אליי ביותר, אחד מאלה שיודעים עליי הכי הרבה ואחד מאלה שהייתי קוראת להם כשרע לי, מהראשונים. היו פעמים שאף היא היתה היחידה שהייתי קוראת לה במצבים רעים, ואף טובים. בכל אופן, מה שיצא לי לחשוב עליו היום הוא, שאנחנו הכרנו, אומנם בצורה שלא הייתי יכולה לתאר שהייתי פוגשת אותה כך בהזדמנות אחרת, אבל הכרנו, ואולי הגורל רצה בכך ודווקא אם כן,לפי הגורל היינו אמורות להכיר....הוא היה מוצא דרכים אחרות לעשות זאת .כך שלשאלה אם היא עדיין חשובה לי, או אם אני מצטערת שהכרתי אותה כי כעת היא נראית לי אדם כל כך אנוכי .... אין מקום בנושא .
חבל לי, שככה אמורים להיגמר קשרים מסויימים. אנשים לפעמים לוקחים דברים כל כך פשוטים ללב, שזה יכול לשגע בן אדם, יכול לשגע אותי - ומשגע. ואני מנסה להבין באמת שאני מנסה להבין, אבל אני לא מצליחה. ואני לא אלמד ימים, ואני לא אשן לילות, ואני אדחה דברים שזקוקים למנת שכלי - כדי לחשוב . אבל אני לא מצליחה להבין. לא הצלחתי וכנראה שגם לעולם לא אצליח. סוג של אנוכיות מתפשטת, שאינך יכול אף להבין מהיכן היא נובעת. וזה משגע אותך, ואתה רוצה לדפוק את הראש בקיר עד שהדם שמפוצץ אותו מכאבים יישפך קצת החוצה, ויאפשר קצת מקום לעוד מחשבות להכנס, ולעזור לך להבין .אבל לא, אתה לא מצליח לחשוב .אתה מנותק. מהאדמה. לא מבין מה זו סוג המציאות הזאת. מה זה סוג הבן אדם הזה.
אתמול לפני שנרדמתי, כמובן שבכלל לא הייתי עייפה אבל נו,מה לעשות - יש שגרה מזורגגת, יצא לי לחשוב על דבר נוסף, שאני זוכרת שאמרתי לה אותו פעם, כמעט בטוחה. אמרתי לה שהיא לא אנושית, שהיא לא בן אדם.תמיד חשבתי כך.היה לה מן מבט כזה על העולם, משהו שבחיים שלי לא יצא לי לראות.אבל הוא היה מיוחד. תמיד , ואולי אף רק במודע, ראיתי את ראיית- העולם שלה בצורה כל כך מיוחדת, שראיתי אותה כלא -אנושית.כעל- אנושית. וראיית העולם הזו, המיוחדת כביכול שהיתה בעיני,גרמה לי לראות אותה כאדם מיוחד, בעיני. אבל היום, אחרי שראיתי דברים ושמעתי, והייתי עדה,ונפגעתי עד כלות נשמתי.... אני לא חושבת שהיא לא-אנושית,או על-אנושית.אני חושבת שהיא אפסית. היא אפילו לא אנושית.היא לא מסוגלת להיות. כל כך כואב לה,שהיא מוציאה את הכאב שלה על אחרים.
אני אפילו לא יודעת אם לצחוק, או לבכות. לא יודעת אם לסלוח, או לייחל למותה.
פשוט.....לא יודעת.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
