הלימודים המחורבנים.
המבחנים הקשים.
הצעקות והחרא שיוצא מהפה של אמא.
התלונות והטענות של אמא שמוציאות אותי מהכלים.
הכאבים בדלקת שברגל.
החובות הזמורגגות שמוטלות לי על הראש.
החברות שלי שלפעמים יכולות לצאת כל כך מפגרות, שאני אפילו לא יודעת אם לצחוק או לבכות.באמת.
עם המרחק העצום שיש ביני לחברים שלי בגלל שעברתי דירה. חרא עם זה.
עם המצב הזה שחברה שלי נסתה להתאבד והמצב שלה עדין לא בשמיים.
עם המחשבות המזורגגות על מה שעברתי.
עם הלילות שאני עוברת בגלל המחשבות האלו.
עם החוסר רצון ללכת לביצפר והחובה המזויינת שאני חייבת להיות שם.
עם זה שנגמר לי הכסף ואני לא יכולה לבקש מאמא שלי כי המצב שלנו לא בשמים, היא בחובות בגלל הניתוחים וכל זה - ואני לא יכולה לראות את החברים שנמצאים בעיר הקודמת בה הייתי גרה.
עם זה שהגיטרה שלי לא אצלי כי חברה שלי בקשה ממני שאני אלווה לה אותה לכמה ימים, כיוו ןשהיא שכחה את הגיטרה שלה אצל חברה שלה.מה לעזאזל? למה אני לעזאזל הסכמתי? כל פעם שאני רוצה לנגן,וזה בערך כל שניה !!!!!!!!!!!הגיטרה לא כאן.זין.
עם זה שהתעצלתי במשך כל כך הרבה זמן לנגן ולהתאמן בכינור, שאני אוהבת כל כך לנגן בו,וכשבאתי לפני כמה ימים לנגן,לאחר שבזמן האחרון נגנתי אולי 5 או 6 פעמים - נגנתי כל כך זוועה, שהסתכלתי על הרצפה ,התחלתי לקלל את עצמי והפסקתי לנגן כי פשוט לא היה תו אחד שלא נגנתי בזיוף.
עם המצב שאני לא יכולה גם ללמוד וגם לעבוד כי העבודה גורמת לי להיות עיפה ולא להתרכז בלימודים.
עם המצב שהמחשבות המזוינות על מה שעברתי מפריעות לי במהלך הלימודים בביצפר.
עם המצב שכל פעם שאני מרגישה חרא ופשוט מצברוח מחורבן ואני צריכה את חברים שלי - אף אחד, אבל אף אחד מ"החברים" שלי לא זמין בשבילי.ועד שהם כן זמינים, להוא קר,ההוא עייף, והוא אוכל תחרא של סבתא שלו. שילכו להזדיין כולם,נו.
שונאת את עצמי, על כל כך הרבה דברים שעשיתי בזמן האחרון - ואני זו שעכשיו אוכלת חרא.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
