אני עייפה.
אני עייפה מלחשוב,
אני עייפה מלריב
אני עייפה מלכתוב,
אני עייפה מלשיר
אני עייפה מלנוח,
אני עייפה מלהתרגש
אני עייפה מלחשוש
אני עייפה מלהתבייש
אני עייפה מלהכיר
אני עייפה מלצעוק
אני עייפה מלהצחיק
אני עייפה מלבכות
אני עייפה מלהיות עייפה
ורחוקה מלהיות רגועה.
וגם בשעות הקטנות של הלילה,
כשאני עוד חושבת שאני רגועה,
זו בעצם רק אשליה,
של רסיסי לילה ותווי מוזיקה המתנגנים ברקע,
וכמה נירות ישנים במיוחד המונחים על הספרייה,
ואני חשה בקו המתח האדיר והעצום שנטוע בהם,
אפילו הנירות לא יכולים להיות רגועים .
והחדר כולו עומד, כמו האוויר,
לא זז, שום דבר חדש,
גם אם ניקיתי אותו היום
הוא נשאר ישן ומאובק.
שום דבר חדש לא מנקה לי את העין.
לא כתבתי כאן הרבה.
אני יודעת שלאף אחד זה לא ממש אכפת, זה גם לא אמור להיות.
רק לי אמור להיות אכפת מזה,בתכלס.בסופו של דבר.
אז לא כתבתי כאן המון זמן.
פשוט כל כך רציתי לצעוק את הכל ולבכות ולהקיא את החומר שממלא לי את הלב,
את החימר החום חסר התחושה,
ולא ידעתי באילו מילים להשתמש.
כאילו רציתי להקיא, ולא היה אוכל בגוף.
לא היה מה להקיא.
אבל יש .
יש הרבה.
אני סוחבת הרבה עם עצמי בזמן האחרון.
אני מרגישה שחבר שלי מתרחק ממני משום מה,למרות שהוא אומר שזה לאנ כון והוא אוהב אותי מאד .
אני מאמינה לו,ברור שאני מאמינה לו - אבל עדיין מרגישה שהוא מתרחק...
אני מרגישה שכשאני מבקשת ממנו לומר שהוא אוהב אותי,זה מציק לו..
מה שאני לא חושבת שאמור להיות.
הוא קורא לי חופרת.
זה פוגע...אוהו כמה שזה פוגע.
איזה מן דבר זה, שבן אדם יקרא לבת זוגתו -חופרת?
אז מה הוא עושה איתה אם היא חופרת לו?
הוא אמור לאהוב אותה, להיות בשבילה, כאן ושם ושם וכאן,להקשיב לה ולא משנה כמה היא - חופרת -.
אז זה פוגע.
ואני אוכלת את עצמי.
וכמה פעמים שכבר הערתי לו על זה והוא המשיך.
לעזאזל עם זה.
אני צריכה לבכות,להגיע עד לידי מצב של בכי ושבירה וייאוש בשביל שאנשים יבינו אותי ולמה אני מתכוונת ופאקינג ייפתח להם הלב והעינים כבר והם יפסיקו לפגוע בי??
אז כן!עובדה!
רק אחרי שהתקשרתי אליו בבכי ובצעקות הוא הפסיק.
מפליא אותי.הוא לא היה כזה.
כמו שהוא אומר שאני "פעם לא הייתי כזאת.השתניתי.עכשיו אני חופרת".
אני לא מאמינה אני פשוט לא מאמינה איך הוא יכול להגיד דבר כזה.
והוא עוד אוהב אותי.
אני לא מבינה אותו.
הוא זה שהשתנה.לא אני.
הוא מסוגל לפגוע בי כאילו אני אדם זר ולא חושב שיש לזה השלכות.
הלוואי ויכולתי לקלל אותו.אבל אני לא יכולה.אני אוהבת אותו ,מדי..
ועוד דבר שלא מפסיק להטריד אותי והרבה בזמן האחרון.
"סבא" שלי.
אני חושבת עליו די הרבה.
הרבה מחשבות והרהרוים עליו מעסיקים אותי.
אומנם לא בתדירות הגבוהה שהיתה פעם, פחות.
אבל עדיין.היום,לאחר כמה שבועות שזה מפריע לי,
שמתי לב שזה מפריע לי גם בתפקוד היומיומי.
וזה פאק.
זה מה שחסר לי עכשיו.
אין לי זמן לזה.
זה הדבר האחרון שאני צריכה עכשיו על הראש.
ויש לי מבחנים,והרבה.
ויש לנו השנה מלא פרוייקטים שקשורים במקצועות שיש לנו בגרות עליהם,והתחלנו את כולם עכשיו.
מה שמלחיץ אותי פי עשר אלף.
ומשום מה,למרות שאני לא פרפקיוניסטית,
אני שמה לב שלחלק מהדברים שנורא מעסיקים אותי בזמן האחרון
אני שואפת לשלמות.
לעזאלז עם זה.למה הייתי צריכה להגיע לזה????
כאילו
למה אני לא יכולה להצליח במשהו וזהו,להרגע,לצאת עם זה בחיוך ובשלום ולא לקחת כל דבר מחורבן ללב?!?!?!?!
אני שואפת לשלמות בבגרות באנגלית,באזרחות ובכל מקצועות הבגרות שלי השנה
אני שואפת לשלמות ביחסים שלי עם חבר שלי,שאני לא אאכזב אותו ושאנחנו רק נתקרב יותר מאשר נתרחק
אני שואפת לשלמות ביחסים עם החברים שלי, אני לא רוצה שנריב אני לא רוצה שנסתכסך ושנהיה בכסאח ולמרות זאת!!הגורל המזויין גורם לזה לקרות .דווקא.כאילו דווקא.
פשוט דווקא.הכל דווקא מזויין וגדול.
אז שהעולם יילך להזדיין.
אני הולכת לישון.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
