הרי זה בסופו של דבר הכל הבל הבלים. מתישהוא הגוף שלנו מת בצורה זו או אחרת ולפעמים אני תוהה למה אני מוציאה על זה הרבה אנרגיות ותסכול.

אז הגוף שלי פגום ומכוער כרגע, אז מה? הכל קליפה. זה לא משנה כלכך.

מפחיד אותי לחשוב כשברגע שאני ארזה אני אשכח את זה אבל תמיד תהיה האמונה שתזכיר לי למה אני כאן.

אני בעצם חושבת שזה ההבדל העיקרי שלי עם עצמי למה לא ראיתי את עצמי אף פעם רזה - כי לא הייתי שלמה עם הנפש שלי. אבל בכל זאת הסיבה העיקרית היא בעצם שאני רוצה להיראות טוב או יותר נכון להרגיש בנוח איתי בלי מלחמות בתוך עצמי. טוב בעצם אני עונה לעצמי פה את כל התשובות ואני לא חושבת שאני חוטאת בדרך זו אחרת.

ושוב המחשבה חוזרת לעצמה - מתישהוא זה נגמר, אז למה להשקיע בזה כלכך הרבה? ולמאמן הכושר יהיה הרבה תשובות בשביל זה, רובם בריאותיות, חלקן נפשיות והן על מנת שיהיה לי הרבה יותר טוב עם עצמי. אבל אני באמת לא יודעת עד מתי יהיה לי טוב עצמי. הלוואי כבר שלא הייתי מודעת למה שקורה, שלא הייתי גלויה אל הדברים האלו שמגנים עלי...ואולי אז הייתי עדיין מחפשת תלות.

ואנלא יודעת. כלכך לא יודעת...אני בסה"כ בת 17 עוד חודש מה אני יודעת מהחיים שלי.

ולא, אני לא אלך בדרך של טיפשים.

מי מחליט בכלל שאנשים אחרים יותר טובים ממני...