NaKed SiLeNcE

אז עוד היו לי פרפורי גסיסה מתקדמים... 

אז עוד נשמתי משהו לתוך הריאות שפעם היו שלי.

הסיום לא בא בצורת תופת,

רק אצלי בראש.

הכאב חנק וגזל שמחת חיים אבל לפחות נשמתי, גם זה היה משהו...

בגמילה היה קשה,היה נורא,פרפרי האובססיביות אכלו ממני ללא הרף.

אבל מרוב מאמץ, מרוב שהגוף כאב והעיניים לא ראו כבר,ואפילו הלב שכח מה זו אנושיות, נהייתי מודעת לעצמי.

מודעת לכל מילה שיוצאת לי מהפה,

מודעת לכל שבב של מבט נזרק לעברי,

מודעת להתנהגות שלי ומשדרת שלווה אינסופית שגרמה לאנשים כמעט לשכוח שאני שם.

אך השלווה היתה רק בחוץ.

הגוף כבר לא נשם, העיניים כבר לא צחקו, הפה נדם, וכולי רעדתי מרוב שלא ידעתי מי אני ולמה אני מתה.

איך ייתכן שמוות קליני הוא לא מוות מוחי לעזאזל?!

היה בי כוח מתוך לאות אינסופית של עיניים כבויות, של חתכים לא פוסקים,

של לב שלא מפסיק לפרפר ולדמיין שאני עדיין אני.

היה בי כוח של אף אחד לא יעמוד נגדי,

אני מתה,

אני אינסופית כאן.

אף אחד לא יכול להילחם בי. כי אני גופה, פגר.

אני כבר מתה.

באותו ערב כששאלתם אותי,

כשחפרתם לתוכי וחדרתם לתוך המעטה הרקוב שלי,

לתוך הרקמות המתות,

ואחזתם בלב שלי,

רקמתי עור חדש, הרגשתי חיה לפתע.

הרגשתי איך האוויר הקר חודר ומפוצץ את הריאות שכבר חדלו לנשום מזמן,

ונשלתי מעליי את הקליפה הרקובה,

ועקרתי את עצמי ממני.

החוצה, לעולם, בלי פחד.

נולדתי בפעם השניה בחיי ב18 למאי 2010.

כמה שלא ייראה לי שאני תקועה,

כמה שלא יידמה לי שאני לא עושה עם עצמי כלום,

אני שואפת רחוק,

ואני מחפשת כיוונים.

אני מתכננת גם אם זה 7 שנים קדימה,

אני יודעת שאני רוצה להצליח, ובגדול.

אני מאמינה בעצמי,

פשוט קצת איבדתי את הדרך,

זה הכל.

וגם יש מי שיראה לי אותה.

אז בסך הכל, אצלי הכל פסדר:)

מה איתכם?.............

פוקחת עיניים, אור קלוש דרך החלון מביט עלי.

מרגישה שמשהו לא בסדר, תחושה של אי נוחות, כאילו שחכתי משהו.

ואז אני קולטת....נרדמתי.

בוקר שקט, עזוב.

בדרך כלל כשבשעון השעות תואמות לדקות אני אומרת "הי, מישהו חשב עלי".

זה קורה כל כך הרבה.

והיום זה נדמה כאילו שכחו אותי, כאילו השעון משקר לי. 5:55, אני רואה על האייפון.

טוב נו, אולי אם זה היה 5:05....