טוב אז היי D:
קודם כל אני רוצה להמליץ לכם על בלוג סיפורים מדהים של חברהטובה שלי גלי *_*
היא כותבת ממש טוב והסיפור מרתק, אז אני ממליצה לכולכם כי זה באמת סיפור ברמה ^^
אני שמחה להודיע שפרק שמונה כבר כתוב, התחלתי לכתוב את פרק תישע ונשאר רק להעלות את שניהם למחשב, בנתיים קבלו וואנשוט שמסביר הרבה על מה שקרה, כדי שתהיו מוכנים לפרקים הבאים (;
הוואנשוט הוא שילוב של פלאשבקים, זכרונות ודברים שקרו, מקווה שלא תסתבכו D:
אז יאללה בלי דיבורים מיותרים, תהנו ^^
הכל התנהל כרגיל.. טוב, הכי רגיל שאפשר :
לפני שנתיים ומשהו נפרדתי מסולן הלהקה המצליחה ביותר שהייתה בשנים האחרונות.
זה לא שלא אהבתי אותו – אהבתי ועוד איך.
האמרגן אילץ אותי לעשות את זה ובכאב ענקי הקשבתי לו. הייתי טיפשה.
אחרי זמן מה אני וניקול, אחותי התאומה, חזרנו מגרמניה לארץ ישראל.
פה גיליתי שאני בהריון. לא סתם בהריון – הריון עם תאומים.
המשפחה שלי החליטה שאני לא טובה ושאני מביישת את משפחת פרץ. אני וניקול עברנו לגור בדירה קטנה ושכורה.
החזרתי את שם משפחתי הקודם – שם משפחתה של אמי, מאותו רגע נקראתי "מאיה קליין".
עברו שמונה וחצי חודשים מהרגע בו גיליתי שאני בהריון, בצער רב גילינו שאחד התאומים חולה.
עשיתי ניתוח קיסרי, שני הילדים נולדו כפגים, עבר חודש והבן הצעיר נפטר. לא התקרבתי אל הבן הבכור.
למזלי ניקול טיפלה בו כאילו היה בנה שלה – על זה אהיה אסירת תודה לעולמים.
ניסיתי לשחזר את הקשר עם משפחתו של אבי הביולוגי, שעבר לפני מספר שנים להתגורר בגרמניה, משפחתו התכחשה אלי ואל ניקול.
יחסו שלו היה נוראי, ניסיתי להבין אותו :
משפחה חדשה ושתי בנות חדשות, שאחת מהן צעירה ממני במספר לא גדול של שנים.
אישה חדשה וחתיכה, כמובן שהוא לא צריך עוד שתי בנות מהצד.
אבל מצד שני אנחנו היינו הבנות שלו קודם. זה לא פייר.
ככה חשבתי בהתחלה.
ניסיתי ליצור איתם קשר שוב, בכל פעם שדיברתי עם בתו – אחותי כביכול, ג'יני, היא ניסתה לשכנע אותי לא להתקשר שוב, היא מעולם לא סבלה אותי.
אפילו כשהם היו בארץ, לפני שהם עברו לגרמניה.
אני, ניקול וג'יני היינו בערך באותו גיל – אני וניקול, כיאה לנו, הערצנו את טוקיו הוטל, דביליש בזמנו.
זו הייתי רק תחילת דרכם, הם היו קטנים, בני 15 ואני וניקול התקרבנו לגיל 13.
ג'יני הייתה בערך בת 10 והיא לא סבלה את העובדה שאבא לא הסכים לה להעריץ אותם, כן הוא היה אדם שחי בערב – היה ועדיין, הוא לא התלהב מלהקות, בטח שלא מלהקות כמו טוקיו.
עם מוזיקה מוזרה ומראה תואם. הוא פשוט לא התחבר אליהם.
אבל מכיוון שאני וניקול גרנו אצל אמא (ולה לא הייתה שום בעיה עם טוקיו הוטל) הערצנו אותם כמו מטורפות.
כמובן שכל העניין הציק לג'יני, היא תמיד רצתה להיות כמונו – אם זה בגלל צורת הלבוש שלנו, בגלל שלנו מותר היה להסתובב עם פירסינג, אם זה היה בגלל החברים. לה לא היה את כל זה.
מסיבה אחת פשוטה : הוריה לא הסכימו.
ג'יני מעולם לא סבלה אותנו, ובעיקר אותי.
עברו חמש שנים, שבמהלכן ניסיתי לשמור על הקשר עם ג'יני ואחותה לורן.
כל יום הולדת וכל חג, הייתי מתקשרת ומברכת אותן, אפילו דיברנו תקופה מסוימת באינטרנט ואז זה דעך לאט-לאט.
נראה היה שהכעס והקנאה של ג'יני לא עזבו אותה לגמרי.
לאחר חמש שנים, אני, ניקול ודניאל נסענו לטיול לגרמניה.
יומיים אחרי שהגענו גיליתי שדניאל בגד בי, ארזנו את חפצינו עם ניקול והלכנו מבית המלון.
הגענו לבית קפה, בו פגשנו את להקת טוקיו הוטל.
אחרי חמש שנות הערצה מטורפות שהגיעו עד לאובססיה מטרידה פגשתי את ביל.
הקשר הלך והתחזק, אני וביל הפכנו לזוג רשמי, בדיוק כמו טום וניקול.
סיפור קיטשי, לא?
אני בטוחה שכן. כי גם אני לא האמנתי ששנינו ביחד.
בתקופה הזאת הכל היה טוב – הייתי עם הבן אדם הכי מושלם שיש, אחותי הייתה מאושרת, הייתי בקשר טוב עם אמי, הקשר עם אבי החל להתפתח וחזרנו לדבר ובנוסף לכל – אני ושתי האחיות החורגות שלי ג'יני ולורן חזרנו לקשר טוב מתמיד.
בהתחלה חשבתי שהיא עובדת עלי, היא התקשרה ודיברנו הרבה מאוד זמן על הקשר שמת.
לבסוף, חזרנו לדבר ולא הייתה מאושרת ממני.
אחרי תקופה מדהימה ביחד, אמרגן הלהקה – כריס הודיע שהלהקה יוצאת לסיבוב הופעות ארוך, אני וניקול לא יכולנו להצטרף.
כמה ימים לפני הטיסה שלהם, כריס לקח אותי הצידה ואיים עלי לעזוב את ביל ולנתק איתו את הקשר. עשיתי זאת.
"ערב טוב ובתאבון" אבא אמר אחרי שכל האוכל הונח על השולחן הרחב. "בתאבון" אמרנו כולנו
יחד.
ארוחת הערב עברה מהר, אני ולורן עזרנו לאמא לפנות את השולחן ואז הלכנו לחדר שלי.
"את מאמינה שאנחנו היום חמש שנים בגרמניה?" לורן שאלה אותי אחרי שנחתה על המיטה הרחבה שהייתה מכוסה סדינים ורודים. "כן, קשה להאמין" אמרתי ביובש ונכנסתי אל האינטרנט.
בדקתי אם היה משהו חדש באתרי האינטרנט, עד שהגעתי לאתר המעריצים של טוקיו הוטל.
"לביל יש חברה חדשה?!"
כך אמרה הכותרת שהייתה כתובה בפונט גדול, כתום וחד.
הייתי בהלם, התחלתי לקרוא את המשך הכתבה, בה נכתב שביל מסתובב עם בחורה אלמונית, כנראה מעריצה, העונה לשם מאיה קליין.
ירדתי עוד קצת בעמוד, תמונות פפראצי פורסמו שם, ביל ומאיה.
מאיה, אחותי החורגת, זאת שאני לא סובלת ולא מדברת איתה. מאיה.
העצבים געשו בתוכי. צווחה נוראית.
"מה קרה?!" לורן קפצה מהמיטה והגיעה לשולחן. "היי היא מוכרת לי!" אמרה. "זאת מאיה" אמרתי, הסתובבתי אליה.
היא הביטה בי במבט שואל. "עזבי את רק בת 12" סיננתי והחזרתי את מבטי אל מסך המחשב. "12 וחצי" אמרה בנחישות. "אותו דבר" אמרתי שוב ביובש, קראתי בשנית את הכתבה.
"אני לא מאמינה" אמרתי לעצמי. "מה?" שאלה לורן, שעדיין עמדה לצדי. "אחותנו חברה של ביל" סיכמתי את הכל. "מה עם טום? הוא פנוי?" חייכה במבט חולמני.
החלטתי להתעלם.
ידעתי מאותו הרגע שאני חייבת להגיע אל מאיה וליצור איתה קשר. אני צריכה לנקום.
"ביל אולי תצא כבר מהחדר?!" שמעתי את אחי צועק לי מעבר לדלת החדר בבית המלון. שכבתי על המיטה הרכה והגדולה, בוחן את תווי פניה של מאיה בתמונות שהיו לי בפלאפון שוב ושוב, אחרי שעברתי על כל תמונה עשרות פעמים. "ביל?!" טום אמר בקול רם.
"ביל!! אני רציני, פתח את הדל-" הוא התחיל לומר אבל כבר הקדמתי אותו וסובבתי את המפתח שהיה במנעול סיבוב ימינה, קול חזק יחסית השתיק את אחי.
הסתובבתי באדישות וגררתי את עצמי אל המיטה, נזרק עליה בשנית, מתחיל כעת לקרוא את ההודעות ששלחנו אחת לשני.
"ביל זה לא בריא לך" טום אמר והתיישב על צד המיטה. הסתובבתי אליו, מביט בו בעיניים האדומות וחסרות האיפור שהעניקו לי מראה חולה וחיוור.
טום ניסה לפתוח בשיחה עוד מספר פעמים, אבל אחרי התעלמויות חוזרות הוא פשוט חטף את הפלאפון מידי. "תחזיר אותו" אמרתי לפתע, שתי המילים הראשונות שאמרתי.
"זה לטובתך" הוא אמר ושם ידו על כתפי, ניערתי אותה וחזרתי לשכב באותה תנוחה קודמת. "לא חשבתי שאתה כלכך חלש" טום פצה את פיו. "חשבתי שאחי הרבה יותר חזק, שהוא יותר אופטימי והרבה יותר שמח, מסתבר שטעיתי" אמר. "חזק?! אופטימי?! שמח?!?" התעצבנתי.
"אני אוהב אותה!" הסתובבתי אליו. "זה שאתה סטוציונר שלא מעריך נשים ומה שנופל לידיו זאת כבר בעיה שלך, אבל אני, בניגוד אליך, אוהב את מאיה" אמרתי. "זה בסדר שאתה כועס, אני מבין אותך, אבל שלא תחשוב לרגע שאני לא אוהב את ניקול" הוא אמר. "נכון שאני סטוציונר, אבל גם לי יש רגשות מסתבר" הוא המשיך. "רגשות? כן בטח, הלב שלך ממוקם כנראה בזין שלך" אמרתי. "מה גורם לך לחשוב ככה?" שאל. "תעשה טובה, אני יודע שאתמול דפקת מעריצה" הסתובבתי חזרה ונשכבתי במקום המדויק בו שכבתי. "ואתה לא חשבת לרגע שאולי זאת הדרך שלי להתמודד עם הפרידה?!" הרגשתי את המיטה זזה, כנראה שהוא נעמד. "תעשה טובה, אתה הולך ותוקע מישהי שבועיים אחרי שניקול נפרדה ממך?" שאלתי והסתובבתי אליו, עכשיו כבר ישבתי מולו. "כן" ענה לי. "ואתה טוען שאתה אוהב את ניקול?" שאלתי שוב, מרים את הגבה בעלת העגיל. "כן" החזיר. "אתה מזבל בשכל" אמרתי בפשטות. "ביל, אל תאמין בעיה שלך אבל לפחות אני לא רכרוכי שתקוע בחדר כל היום ובוכה על מאיה" הרגשתי צביטה בלב.
הזמן חלף ועבר, הגעגועים למאיה לא הפסיקו, ניסיתי ליצור איתה קשר אבל לא מצאתי אף אחת בשם מאיה פרץ.
"וואו זאת הייתה חתיכת הופעה" אמרתי וניגבתי את פניי עם המגבת הלבנה. "כן היא הייתה מעולה" אמר ביל ולגם עוד שלוק מבקבוק המים שהיה חצי מלא.
שמעתי לפתע מלמולים נמרצים ונרגשים בשפה מוזרה שלא הכרתי, קריאות התפעלות, שמחה והתרגשות.
"שלום" שמעתי מאחוריי באנגלית, הסתובבתי. "היי" החזרתי באנגלית. מולי עמדה נערה בסביבות גיל העשרים לחייה, שיערה חום כהה על גבול השחור, לובשת חולצה שפניי מתנוססים עליה ומעל החולצה היה תלוי אישור כניסה אל מאחורי הקלעים.
לידה עמדה עוד בחורה, שנראתה צעירה מהבחורה הראשונה, שיערה שחור הפחם אסוף לקוקו, היא הביטה סביב, כלא מתעניינת בשיחה, רק מתפעלת מהארגון ומאנשי הצוות הרבים.
"אני מעריצה גדולה" פלטה הנערה הראשונה באנגלית, חייכתי אליה. "אפשר חתימה?" היא צחקקה. "כמובן" חייכתי שוב, למרות שלא היה לי כוח.
הסתובבתי אחורה, ביל והלהקה כבר ישבו רחוקים מאיתנו. חתמתי על הפלאפון הלבן של הנערה, היא נראתה טוב. "בת כמה את?" רציתי לוודא שלא מדובר בקטינה. "19" ענתה לי, מצוין. "איך קוראים לך?" חייכתי אליה, לפני שענתה היא והבחורה השניה דיברו שוב באותה שפה משונה, החברה נפרדה ממני בצורה יפה, כשהתרחקה שמתי לב שאין עליה שום פריט של טוקיו – מסתבר שמעריצה היא לא.
"אז איך קוראים לך?" שאלתי בשנית. "גלי" אמרתי. "גלי, שם יפה" אמרתי בכנות. "תודה" היא הסמיקה קלות. "אז חברה שלך חוזרת או שלא?" חייכתי אליה. "היא לא תחזור" צחקקה. "מה מצחיק?" שאלתי. "סתם היא אמרה משהו מטומטם" ענתה לי. "מה?" . "היא אמרה שהיא תשאיר אותנו לבד" חייכה. חייכתי אליה בחזרה, שמתי לב שהיא בוהה בסיידליפ שלי, התחלתי לשחק איתו, היא העלתה במהירות את מבטה אל עיני.
צחקתי לזמן מסוים. "רוצה לבוא לשם? שלא נעמוד פה כמו טיפשים" הצעתי, היא הסכימה במין חיוך, התחלתי ללכת, גלי הגבירה את הקצב והשתדלה ללכת ביחד איתי. חלפנו על פני חדר המנוחה בו היו שאר חברי הלהקה, נכנסתי לחדר שלא היה רחוק מהחדר הקודם.
גלי נכנסה אחריי, הסתובבתי וניגשתי אל הדלת, סוגר אותה.
"תרגישי כמו בבית" אמרתי לה. היא חייכה חיוך מובך והתיישבה על הספה השחורה. הוצאתי שתי פחיות קולה מהמקרר שעמד בפינת החדר והנחתי אותן על השולחן הקטן שהיה בין שתי הספות.
התיישבתי על הספה השניה מול גלי.
חייכתי אליה, היא החזירה חיוך. "אז מאיפה את?" שאלתי, היא בלעה את הקולה. "ישראל" אמרה. "והגעת עד דנמרק בשביל הופעה?" התפלאתי. "כן" אמרה וחייכה. "יש לי פה קרובים ותמיד רציתי לבקר בדנמרק, פשוט עשיתי את זה כשהייתה לכם הופעה" צחקה.
שיחתי עם העגיל ברגע ששמתי לב שהיא צופה.
המשכנו לדבר, עליה, היא שאלה די הרבה שאלות עלי, בסופו של דבר היינו צריכים לנסוע כבר למלון. " תגיעי לפה, אני אחכה לך" אמרתי לה וכתבתי את כתובת המלון ומספר החדר על פתקית והבאתי לה. "אני חייב לעוף" אמרתי ויצאתי עם שאר חברי הלהקה.
שכבתי על המיטה בבוקסר, עייף מההופעה המעולה.
נשמעה דפיקה קלה בדלת, ניגשתי לשם, אותה נערה בעלת הפוני והשיער הכהה עמדה שם, היא נראתה מופתעת מכך שפתחתי את הדלת. "היי" היא אמרה בשקט. "היי, תיכנסי" אמרתי לה, היא הביטה וברקה את גופי.
חיוך קטן עלה על פניה והיא נכנסה אל תוך החדר שהיה מואר רק מאור המנורה הקטנה שדלקה והייתה צמודה לחלון הגדול שהוביל למרפסת.
היא חלפה על פניי, הבטתי על גופה תוך כדי סגירת הדלת, בוחן אותה.
נשמע צליל הנעילה. "רוצה לשתות משהו?" שאלתי והתקדמתי אל כיוונה. "תמזוג" אמרה, הופתעתי לטובה, מזגתי לשתי הכוסות בירה והתיישבתי לצידה.
ישבנו ודיברנו קצת, זמן שאותו לא ספרתי, במהרה בקבוק וודקה ריק היה זרוק על הרצפה מכוסת השטיח הרך, נישקתי את גלי ברכות.
היא התיישבה עלי, מתחילה להוריד את חולצתי. "את בטוחה שאת רוצה?" שאלתי, ידעתי שהיא רק עוד סטוץ חולף – והראשון מאז הפרידה מניקול. "אני יודעת שזה רק ללילה ואין לי בעיה" אמרה וחייכה, הסכמתה הספיקה לי, הורדתי את חולצתה והתחלתי לנשק אותה, כעת באגרסיביות מרובה יותר.
פזלתי לעבר השעון, השעה הייתה שלוש וחצי לפנות בוקר.
השכבתי אותה על המיטה, מושך את חצאית הג'ינס וזורק אותה על הרצפה, לצד הבגדים שלי, נשכבתי עליה, מוריד את התחתון האדום שלה.
התעוררתי. השעה הייתה עשר בבוקר, פתק שכב על הכרית לצדי, שפשפתי את עיניי. "תודה על לילה נהדר, גלי" קראתי במלמול.
החזרתי את הפתק אל הכרית, זו הייתה הפעם האחרונה ששמעתי ממנה.
מקווה שנהניתם ((:
חכו לפרק יעלה בשבוע וחצי הקרוב - תלוי בתגובות ^^
סופ.^ההיא^שכותבת 3>
עריכה 2/5 :
אכזבתם .
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
סופ||Humanoid