אני תוהה לעצמי כמה זמן אני יושבת כאן, כמה זמן אני כבר בוהה באוויר הלא ברור הזה.
שומעת את אותן רעשים ומנסה להתרכז בעצמי. המבט הזה, שהיה מלא בכאב ובעצב, מלווה אותי כבר זמן מן.
אני מרגישה שאני לא שייכת לשום מקום, אני לא מרגישה שיש לי חברה מוגרת, שאוהבים אותי. אני אפילו לא מרגישה שיש לי חברים טובים.
אני גם לא מרגישה ממש לבד , אבל חברים טובים בטוח אין .
עכשיו אני חושבת על המעבר על הבית החדש, על אזור החדש,ואולי אני לא אמצא בכלל עם מי להיות שם גם פה, בתל אביב?
זה לא הגיוני , כל החיים רצו להיות איתי , הייתי מוקפת חברים .
אני לא רעה או זדונית , לא צינית או מתחכמת . לא מוכוערת או טיפשה . למה בכל זאת אין לי חברה להיות שייכת אלייה ? מכל מקום שאני מסתכלת אני חוטפת סטירה . נמאס לי .
גם אני רוצה להיות מהילדות שמסתובבות בחבורות, מקובלות או לא , מה זה חשוב . לעשות צחוקים ולהנות .
לקבל אחת את השניה ושיהיה טוב , פשוט טוב .
אבל לא . אני מנסה ומנסה ומכל כיון לא מצליחה להרגיש שייכת . זה מרגיש כאילו כבר אין טעם להכל . אין לך מקום לבוא כשקשה , לחלוק כשמח .
אין לך על מי לסמוך ועם מי להעביר את הזמן בכיף . פשוט אין .
זה בדידות שיכולה להוציא אותך מדעתך . אתה מנסה לכל כיון אבל מגלה שאין טעם , שהמועד עבר ולא תוכל יותר להשתייך .
מפה לשם משם לפה , נודד בין קבוצות חברים שלא באמת אוהבים אותך - מה הטעם ?
הרי אין חיים בלי חברה .
אולי אני מנסה להכיר את עצמי כי באמת וויתרתי על עצמי.
זיכרונות , לראות תמונה שלך, לשמוע שיר שאהבת, לעשות את אותם הדברים שמעלים את הזיכרון אליך,
אותם המקומות שהיית בהם , הריח בחדר, הארון הלא מסודר , הכל מזכיר אותך.
גלי, גלצ'וק, גביראלה קטנה...בעצם גיבורה שלי.
אני עומדת עכשיו מעליך, הדמעות חונקות. הרבה אנשים באו לתת לך כבוד , כבוד אחרון שמגיע לך ובנתיים אני...
אני משחזרת את הרגעים האחרונים , את המחשבות שהיו. הכל קרה באמצע ינואר, השעה הייתה כבר מאוחרת . צלצול האינטרקום שהעיר אותנו.
'זה קצין העיר' נישמע מעברו של הדלת. את כבר לא תבואי, לא תדברי לא תצחקי.
לא יהיה עוד את אותה נערה יפיפיה ואדמונית עם חוש הומור משגע. לא תהיה אישה עם תבונה ענקית על החיים.
החיוך החם, התאבון, הצירוף הנדיר של הנחישות והעדינות, לא יהיו השכל הישר שלך והחוכמת ליבך.
לא יהיה השקט הזה שמייצב את הסופה. החיבוק החזק שלך אפילו לראות אותך מדברת עם החבר שלך ג'ונתן עם אותן תנועות ידיים לא ברורות, החיוך המלא תשוקה שלך.
גל אהובה שלי, כל חייך הקצרים, לימדתי מימך המון. מהמוח שלך, מהנחישות שלך, מההומור שלך, מהדרך המוזרה שלך לעשות את הדברים.
ללכת לעשות את הדברים אהובים שלך גם ברגעים שאין כל סיכוי שתצליחי בהן. עקבתי אחייך לכל אורך המסע שלך אפילו למסע שלך להתקבל לקורס מפקדי פיקוד העורף.
אף פעם לא וויתרת, ידעת תמיד שאת יכולה להיות מפקדת טובה, לא רצית להיות זאת שתסתפק פחות מימה שאת מסוגלת על עצמך.
וכשהצלחת, חשבתי, הנה אישה שיודעת את יכולותיה באופן כל כך פשוט ומפוכח. שאין בה יומרה ואין בה יוהרה.
שאינה מושפעת ממה שאחרים אומרים עליה.. היית לי בת וגם חברה. וככה הייתי לך לאימא.
ואני אפילו זוכרת את היום שהכלת, ואיך אני הרגשתי את ידייך הדקיקות מלטפות ומחבקות בפעם האחרונה.
אפילו החיבוק הזה לא היה רגיל, זה היה חיבוק מלא ברגשות, חיבוק של דאגה בכל דקה שעוברת, של געגוע עוד לפני שהכלת,
של תפילה לשלומך בכל יום, ואיך לא..
חיבוק של כל חיילת שנהרג או אפילו נפצע, ולצעוק חזק שתחזרי, שאת לא אחת מאותם החיילים,
ואפילו שלא נתתי לך ללכת, אמרת לי שאת חייבת ושאת אפילו רוצה.
כעסתי עליך כל כך, כעסתי כי לא הבנתי למה את הולכת ומשאירה אותי פה. מודאגת.
ואני, שרק אמרתי שתשמרי על עצמך, החזרת לי חיווך וביקשת שאשמור על עצמי.
והמחשבות שאת הרי הולכת להילחם למעני, לא אני, את שם מסכנת את חייך ואני כאן, יושבת באפס מעשה.
ולא כי איני רוצה לעזור, כי איני יכולה לעשות דבר.
והאסמס שלך "אני עושה את זה בשביל הדבר שאני חייה בשבילו - את" דווקא בשבילי.
לא בשביל ילדים קטנים, או בשביל משפחה, חברים, מדינה אחת שלמה, בשבילי.
ואיך זה שבכל יום אני מתקשרת, כמה פעמים בכל יום. שולחת מכתבים,
הודעות, אסמסים, ולא שומעת את קולך יותר.
ואיך זה שזה היה חיבוק אחרון ממך, ותפילה אחרונה ממני.
כי אלוהים לא שמע אותי צועקת. אולי זאת אשמתי,
אולי לא צעקתי חזק מדי. הלכת להילחם בשבילי, אבל לא חזרת בחיים בשבילי.
ועכשיו זה קשה לדעת, קשה להשלים,
שאת אחד מהחיילים האלה שלא יחזרו הביתה שוב.
ואיך זה שעכשיו אני צריכה להמשיך בחיי, להילחם, בשבילך. רק בשבילך. ובלעדייך.
בבקשה שזה יהיה חלום.
אמא.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
נערה אופטימית D:
