טוב , אז שלום..
אני לא יודעת אם אתם זוכרים אותי, אבל אתם בטח זוכרים אותי מכאן-
אבל אחרי הרבה זמן, 8 חודשים שלא הייתי כאן,
הגיע הזמן לפרוק קצת רגשות..
אבא, כל אחד למד דבר אחד במשותף, לחיות.
אתה כל כך רוצה לדעת, למה? למה אני ככה!? זה לא בגלל חבר שלי, לא בגלל אימא שלי, ובטח לא בגלל הסביבה שלי,
כי שם טוב לי, בסביבה שבה אני מסתובבת, שם אני 'בורחת' לעולם שלי,
לחלק הטוב של הענין, אם זה כל כך היה אכפת לך, לדעת למה אני פשוט
לא אותו ילדה ש'אהבת' , ש'גידלת' , ש'לימדת' אז תאשים את עצמך.
לכל אדם יש מצבים כאלו ואחרים, אתה אחד מהם שלימד אותי הרבה דברים בחיים,
אבל לא לימד אותי דבר אחד, דבר אחד שהרבה יותר חשוב מאהבה, יותר חשוב מחברים,
יותר חשוב מכל כך הרבה דברים אבא, מכל כך הרבה, לא לימדת אותי מזאת תקווה.
למדת אותי להלחם על משהו שלי, על משהו שאני רוצה להסיג, ואני נלחמת כי זה מה שלמדתי לעשות..
להלחם, ואם צריך להלחם בך, אני אלחם עד הסוף, כי לימדת אותי להלחם במשהו שאכפת לי ממנו,
אבל לא לימדת אותי, שבכל השיחות שלנו, שבכל המצבים שלנו, שבכל הדרכים בה אנחנו הולכים,
לא לימדת אותי מה זאת שפיות, מה זה שחור לבן, לימדת אותי להסתכל על הבן אדם כמו שהוא,
לא על העבר שלו, לא על החיים הקודמים שלו, ואתה יודע מה הכי גרוע מכל הסיפור הזה?,
שאתה המלמד, אבל לא זה שעומד על החיים האלו, אז תגיד לי אתה אבא, בשביל מה כל זה?,
בשביל מה הלימודים, בשביל מה החיים ? אם אתה לומד דרך אחת, ושאתה עושה את הדרך הזאת,
אתה לא באמת צריך את הדרך הזאת, כי בעצם 'שיקרת' לי בכל השנים האלו,
של ללמוד לעריך, לכבד, לאהוב, לעזור, לתת מעצמך, אבל בכל זאת שחכת,
שאת כל הדברים אלו, אתה לימדת אותי, לא לקחת אותי הצידה והענשת, לא צעקת , לא הרבה כעסת..
אבל היום? אין כל כך באמת אל מי לדבר, אי אפשר לדבר איתך, כי מכל דבר אתה מתעצבן,
לוקח את הדברים למקומות שאין צורך בהם, איפה הטוב בכל הסיפור הנוחכי הזה?
וכן אבא, תבין, זה שאתה אבא, וזה שאני אוהבת אותך לא אומר שלך מותר מה שלי אסור,
לא אומר שלך מותר להגיד לי אם מי לצאת בימי שישי, אם מי לצאת כבת זוג, ולשפוט את החברים שלי ,
בזמן שאתה מוולה אם החברים שלך, שאסור לי לשפוט אותם, מהסיבה שלמדתי לקבל כל אחד בדרך שלו,
כי זה החינוך שקיבלתי במהלך 19 שנה, כאן, פסיכולוגים לא יעזרו, כי אני יודעת שזה החלטות שלי איך לסרוד כאן במקום שלי,
אני יודעת לבחור את הבחירות שלי, ולומר 'כן' ולומר גם 'לא' כשצריך,
אז כן אבא, תקבל את זה או לא, זה כבר לא חשוב, אני יודעת שאתה כבר יודע את זה, ולא, לא מהפייסבוק ,
ואני יודעת שאתה 'מחכה' לזה שאני הגיד לך, אבל למרות שלמדת אותי להיות מאופקת, ולחכות בסובלנות , נכשלת, ברגע אחד,
שהסתכלת על דברים שגרמו לך לעשות X וכן אבא, זה תמיד יפריע, זה תמיד ירתיע אותי אחורה, וזה תמיד אבל תמיד יגרום לי לשנאה עצמית,
אכתוב בפיסבוק הרבה דברים, שרק מתחשק, אכתוב לעצמי הרבה דברים שפשוט יהיו מוסתרים , אבל דבר אחד אבא,
אני לא הסתיר את ה'גאווה שהייתה לי' הגאווה הזאת שאט אט נכבאת , שנעלמת ומתפוגגת לאט לאט,
נכון שמילה אחת שלך יכולה לסובב יום שלם שלי, אבל היא יכולה לפגוע חזק בלב, בלי שתשים לב, ופשוט להשאר שם, ואתה יודע אבא,
אני מזמן אבדתי תקווה, מזמן הרמתי כלפי הרבה דברים ידים, מזמן הפסקתי לדבר , למדתי להתמודד ולשבר בשקט בשקט,
לשכוח זה בלתי אפשרי, לזכור זה קל יותר, להיזכר זה כואב מידי אבל מה שנשאר זה להתאכזב מהרבה דברים,
אתה מסתכל על כל כך הרבה דברים, אבל לא מסתכל על דבר אחד שיותר חשוב , על עצמך, אתה מסתכל מה האחות שלו תגיד,
מה האנשים יגידו, איך החיים יראו אם ואם ואם, אבל שוכח להסתכל על הדבר האמיתי, על עצמך,
איפה אתה בכל הסיפור?, למה באמת הפכנו?! לאוהבים , לשונאים, לכל כך הרבה דברים, אבל לא מפסיקים לשכוח שאנחנו בכל זאת משפחה,
אז אבא, הבת שלך כבר לא אותה ילדה תמימה, שאולי כבר לא הולכת מכות,
ולא מקללת אבל הילדה שלך למדה את החיים בצורה שהיא רוצה לבחור, להאמין במשהו , לרצות במישהו, לקוות למשהו טוב? זאת לא אני אבא..
זה לא החלק שלי לקווה, להאמין , לחכות זה לא אני! , אבא שאל את עצמך מתישהו האם אתה באמת מכיר את הילדה שלך,
את הרצונות שלה, את החלטות שלה?! האם אתה באמת מכיר אותה?
או שפשוט מעדיף לזכור את הילדה שהייתה לך, הילדה התמימה, הילדה המקשיבה,
הילדה שמדברת על הכל, אולי תשאל את עצמך לאן זה נעלם?, מאיפה זה התחיל? ולא תחכה שהבוא אליך,
ונכון שאתה בא ואני נרתעת לאחור, שאלת את עצמך למה זה?! , כי אני שואלת את עצמי הרבה שאלות, שלא תמיד יש להם תשובות,
וגם שיש להם תשובות אני לא תמיד מבינה אותם, אבא, הבאת שלך פשוט הפסיקה להאמין , לקוות, לרצות , לדבר , הבאת שלך לא אותה ילדה,
ובטח שלא אותה נערה עם לב של תקוות, יש כל הרבה הרבה שהילדה שלך עברה, ומעדיפה לשתוק, כי מפחדת מתגובות,
מפחדת בעיקר מעצמה, אבא הילדה שלך מעדיפה לספוג, ולסבול , ולא לראות את זה,
מעדיפה להשאר על הרגלים אם גב מורם, ולא להראות את הנפילה, שחוזרת בה, את הזיכרונות מהילדות שהיא בקושי זוכרת,
וגם אם היא זוכרת, היא כבר רוצה לשכוח, כי מפחדת מהמציאות שהייתה לה בעבר,
לכל אדם יש עבר, וכל אחד עבר את החיים בדרך שונה, חבר של הבת שלה השתנה למרות שלא בקשה ממנו לעשות זאת,
וכן, אבא הרבה אתה לא רואה, כי אתה מרוכז בעצמך, ואני יודעת שגם אתה צריך ללמוד להתנהג,
וללמוד לדעת מתי להפסיק ולמצוא את עצמך במקום שלי זה לא התפקיד שלך, כי אתה חושב שאני לא יודעת שגם אתה
'נשבר' גם אתה 'זוכר את העבר' גם אתה 'חוויתה' את המצוקות ושגם אתה 'רוצה' שהתקופה ה'טובה' תחזור...
אבל מצד שני אבא, אני גם יודעת שאתה 'רוצה' שאהיה מאושרת אבל שוכח שאנני מאושרת לא בגלל שלא טוב לי עם חבר שלי,
אני לא מאושרת מהסיבה שלמדתי הרבה בחיים, אבל אף פעם לא ניסית לראות את זה, או להראות שאתה רואה את זה,
אני יודעת שיש לי 'רצון' ויש לי 'יכולות' אבא, אני לא באמת צריכה שיראו לי שיש לי את זה,
אני יודעת את זה לבד, אבא, זכרונות נעימים, הם אלו שגורמות לי לשכוח ולהפסיק לקוות לטוב, כי בעולם הזה,
אין אחד חכם, אין אחד טוב, ואפילו אחד מקסים ומושלם אין, כולם אותו דבר, כולם עברו דבריםם בחיים שלהם, אבל אבא, כל אחד למד בדרך שונה.
הדרך השונה היא לא תמיד זאת שקובעת את הבן אדם, ואין כל זכות לשפוט אדם על גבי אדם שלמד בצורה כזאת או אחרת,
וכן אבא, לא כל אדם למד בדרך שאני למדתי , אבל כל אדם ואדם למד דבר אחד במשותף, לחיות את החיים!
זהו.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
נערה אופטימית D:
