שנים הם שואלים, שנים לא מקשיבים
שומרים הכל בבטן
זה מצטבר וזה גובר וזה בסוף גומר
על מה את מדברת.
עוד יום רגיל של בצפר . שמש. הפסקה. והרבה שיעמום.
הפסקה רגילה כזאת -
יושבים על הדשא .
צוחקים.
מרכלים.
מתשעממים .
ושוב נאנחים על השיעמום בבצפר הזה ,
ושוב מאיימים שביום מן הימים נעבור בצפר .
ושוב נשארים בבצפר
כי בעצם אין לאפחד את האומץ הזה לעזוב הכל ולעבור למקום אחר.
ומולנו ,
בשבילי בית הספר חולפים ושבים ילדים רבים
ערסים
פרחות
פריקים
מוזרים למיניהם
כי זה ביתספר באר טוביה אין מה לעשות יש בו את הכל .
ולכל אחד מהאנשים האלה עולם משלו ,
חיים משלו
בית משלו
הורים ומשפחה משלו
הדמעות שלו
הדאגות שלו
והפחדים שלו
והכעסים שלו
מאחורי כל בנאדם כזה יש פאקינג עולם שלם ,
ואפחד לא מדבר לא מספר
שומרים הכל בבטן
ומחייכים חיוכים יפים כאלה ,
מזויפים.
להסתיר את כל הכאב שמתחת למסכות .
להציג לעולם משהו יפה ומושלם.
משהו חזק ובלתי מנוצח אבל בעצם מבפנים חלש ושברירי.
"בגיל עשר החיים הם סיפור צפוי -
הרעים הם מכוערים, אומללים וסופם מר.
הטובים הם יפים וחיים באושר ועושר.
החיים הם משחק שבו הילדים משחקים בבובות או דובים.
ילדים משחקים ב"אמא" ב"עקרת בית"
ההבדל מכה בנו כשאנו מגלים שהחיים לא מתאימים למשחק ילדים
לא, החיים הם משהו אחר .
ההבדל בין טובים לרעים עמום יותר מסתם פנים יפות וסוף טוב.
המאבק האמיתי בין הטוב והרע מתנהל מדי יום בתוכנו/
אנחנו מתבגרים והמשחק נעשה רציני יותר.
הלוואי שיכולנו לחיות בזמרה כמו ילד, הלוואי שיכולנו להנציח את המשחק,
לחיות לנצח באגדת פיות.
הלוואי שיכולתי להיות ילדונת לנצח .
למה ?
למה אנחנו צריכים לגדול ?!"
פסח 2009 D:
i like it
בבלוג זה
בכל הבלוגים
