הצל של שעונים מעוררים על כונניות

כוסעמק עם הצבא הזה.

4 שעות (!!) חיכיתי לאימות נתונים בצו ראשון, ובנוסף אני צריך לבוא לשם עוד פעם להשלים את הראיון האישי ואת המבחן הפסיכוטכני.

זה יותר מדכא משזה נשמע. תאמינו לי.

ובכלל, צבא זה גוף מדכא.

גם החיילים מדכאים, וגם חוסר היעילות והבילבול ששוררים שם.

הטשטוש, חוסר הידיעה הזאת של מה יהיה בשלב הבא וכמה זמן אצטרך לחכות בשביל זה. 

עם כזה צבא, עדיף כבר פצצה איראנית שתשמיד פה את הכל ושיצטרכו לבנות את המדינה מחדש, כי במילא הכל רקוב פה.

ובכלל, מאז שחזרתי הביתה התחילו לי כל מיני התקפי חרדה ודיכאון קטנים כאלה.

לא משהו רציני נראה לי, אבל זה עדיין מפחיד.

אני מרגיש שאין לי עתיד במקום הזה. שכל מה שאעשה הוא לחינם.

לי, ולעוד דור מבולבל שלם.