נפרדנו.
אחרי שנה (וחודש).
קשה לי. מוזר לי.
רק היום קיטרתי לעצמי על כל אסמס שהיא שולחת לי
אבל פתאום הם כ"כ חסרים לי.
היא חסרה לי.
אני בטוח שעשינו את הדבר הנכון
כי זה לא עבר בחודש האחרון.
בעיקר בגללי.
אני נזכר בכל הרגעים היפים שלנו ביחד. בכל השטויות שעשינו.
הכל קרה כ"כ מהר, אבל גם כ"כ לאט.
רק התקלחנו ביחד, ואז התחילה השיחה.
השיחה הארוכה והגורלית, שבסופה ובמהלכה שנינו דמענו קלות.
אבל זה מה שרציתי.
זה מה שהרגשתי שהיה צריך להעשות.
ברור לי שהפרידה הזו היא בעיקר בגללי.
אני הייתי חייב לעבור את המשבר הזה
שאינו חולף.
המשבר בלי הסיבה שגורם לי להיות אדיש ומבודד יותר מתמיד.
תמיד הוא היה רק ליום-יומיים.
אבל עכשיו? כבר כחודש.
המשבר שגורם לי לראות בכולם טפשים-אופטימיים-מאושרים -
למרות שבעצם אני הטיפש היחיד (אבל פסימי).
אני לא יודע מה אעשה בקשר ללימודים.
עד עכשיו היא הייתה מלמדת אותי.
אחח, כמה שהיא מורה מצויינת.
אבל עכשיו אני כבר לא זוכר כיצד ללמוד בעצמי. (בעצם, כאילו שפעם ידעתי...)
היא הייתה ה"מנהלת".
היא ידעה לתכנן את הזמן מעולה, ויותר מזה - לעמוד בו.
קשה לי. מוזר לי.
לא קל לי עם שינויים. בעיקר עם פרידות.
אבל אני מקווה ששנינו נתגבר על זה ונמשיך הלאה בחיים.
הכי חשוב הוא שלא נפרדנו כאויבים אלא כידידים;
בלי דלתות סגורות,
עם סימן שאלה,
דלת פתוחה.
כמה טוב שבאת הביתה.