ייאוש, אכזבה, דיכאון, בדידות.
בעיקר ייאוש.
בזמן האחרון אני לא מרגיש חלק מהעולם הזה.
כאילו אני איזה אי מבודד.
אולי בגלל זה לא אכפת לי משום דבר.
לא מהבגרויות, לא מהמוסיקה, לא מהלימודים, לא מהעתיד.
בעצם, שום דבר זה לא מדוייק.
אחרת לא היית נשאר טבעוני.
אז כנראה שכן אכפת לי ממשהו - מבעלי חיים.
אבל למה בעצם?
כנראה בגלל שהם לא חלק מהטעות הכי גדולה בהסטוריה: האנושות.
בחיי שזה מגעיל. אנושות.
האדם פיתח מן תכונה מחורבנת כזאת לרמוס כל מה שעומד בדרכו. כל דבר שיכול להפריע לאינטרסים האגואיסטים שלו.
בין אם זה זכויות אדם, זכויות בעלי חיים, או אפילו משאבי טבע.
בחיי שלפעמים אני מצטער שאני קם בבוקר בתור בן אדם.
או שאני בכלל קם כל יום מחדש.
כי בתוכי אני עדיין ישן.
תמיד ישן.
אולי יש בי מן תקווה כזאת ברגע אחד לקום למציאות אחרת.
טובה יותר.
בלי מלחמות על פיסות אדמה מחורבנות או על מקדשים דתיים מחורבנים
בלי יריבות פוליטית
בלי המרדף אחר החומרנות
בלי המפעל לציוני בגרות מחורבנים
בלי תבונה
הרי הטבע דואג לכולם - חוץ מלאדם, שהעדיף להפנות עורף ולדאוג לעצמו.
אני לא מצליח להירדם.
לא ניסיתי, אבל אני יודע שלא אצליח.
אני לא עייף.
אני די בטוח שזה בגלל הבגרות במתמטיקה, אבל לא רק.
איך אפשר להיות כ"כ מחורבן בשלוש יחידות?
אפשר, כל עוד זה תלוי בי.
אני פשוט לא מסתדר עם זה. עם המתמטיקה.
גם מדכא אותי לחשוב על הקורס בקיץ.
שאבוא בלי חשק ולא מוכן
ואחרבן לכולם את הכל.
כי אני במילא לא רוצה להיות שם,
אבל מאוחר מדי לבטל.
לפחות זאת פעם אחרונה.
אלא אם כן כאילו אהנה שם ואתן לזה עוד צ'אנס.
לא לא לא.
לא אתן לזה לקרות.
ומה עם החזרות ביום חמישי?
אני מקווה שאני סתם עצוב.
כי ככה אני מרגיש כל שנה, ובסוף כולם באים לא מי יודע מה מוכנים.
ובכלל,
עצוב לאכזב אנשים.
במיוחד כשאתה יודע את זה מראש.
ובמיוחד במיוחד אם אלה הסבא והסבתא הפולנים שלך שרוצים שתהיה מה שהם רוצים שתהיה.
אבל אני צריך להמשיך ללכת בדרך שלי ולעשות מה שאני באמת אוהב.
אבל מה אני באמת אוהב?
כנראה ששום דבר.
אז אמשיך להישאב למעגל המחורבן הזה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
