my life.

22.8.2011

06:30

אנחנו על המטוס. ההתרגשות החלה כשעלינו על האוטובוס. הבנות שמאחור שרו וצחקו כל הנסיעה לשדה התעופה, והמחשבות שסוג התנהגות כזו תהרוס את החוויה התגנבו לראשי. התעלמתי מהן.

כשהגענו לשדה התעופה, נאלצנו לחכות במשך זמן רב כדי להעביר את המזוודות שלנו, אבל בהמשך הכל עבר חלק.

עלינו על המטוס ותפסתי קצת שינה. התעוררתי בדיוק בזמן לאוכל, אבל הייתה טעות בהזמנת הכרטיסים ולכל המשלחת שלנו לא הוזמנו ארוחות כשרות (לא שלי משנה, כן?). כל המשלחת לא אוכלת במטוס.

00:30

נוי ואני בחדר המלון, מאורגנות לשינה. כשירדנו מהמטוס ולאחר שאספנו את המזוודות, עלינו על האוטובוסים משדה התעופה בוורשה לכיוון בית הקברות היהודי.

בית הקברות היהודי נמצא בשטח הגטו ואחד השרידים היהודים הבודדים שנותרו לאחר השואה בוורשה.

כשהגענו לשם, המדריך אבי הוביל אותנו לקבר של יד ימינו של מרדכי אנילביץ. הוא דיבר הרבה ולא היה מעניין, אבל אותי יהיה טוב יותר מחר, כשלא נהיה כה עייפות.

אבי הראה והסביר לנו גם על הקברים של ממציא שפת האספרנטו, י.ל. פרץ והנצי"ב.

קברו של הנצי"ב היה עמוק בתוך היער בו נמצא בית הקברות, וכשנכנסנו כל הבנות סבלו מהיתושים הענקיים שהיו שם, כולל אותי. למזלי, לאחת הבנות היה "אל-תוש" ושמתי קצת. אני לא נעקצתי אבל הרבה בנות נעקצו המון, ומרוב התעסקות ביתושים כמעט אף אחת לא הקשיבה לאבי המדריך.

שכחתי לציין שכל המצבות היו מאוד מושקעות וגדולות.

כשסיימנו עם ההסברים על הקברים הבנות היו צריכות להתפנות והן התעקבו במשך כשעה שם. כתוצאה מכך הפסדנו את קיר גטו וורשה, וזה מאוד אכזב אותי.

מבית הקברות היהודי המשכנו לבית הכנסת נוז'יק. אני לא יודעת כלום עליו או על סיפורו היות וישנתי במשך כל ההסבר ביחד עם רוב הבנות ושתי מורות.

אני חושבת שהשילוב בין מדריך לא מעניין לחוסר שעות שינה מטורף הכניע אותנו.

כשיצאנו מבית הכנסת חיכו לנו בהפתעה שי קופסאות של פלאפל עם ירקות בלאפה ממסעדה מקומית. כששאלנו מדוע זה שם, קיבלנו את התשובה שזהו פיצוי מחברת הנסיעות איתה נסענו לכך שלא אכלנו במטוס. היה נחמס בסה"כ.

לאחר שאכלנו, הלכנו ברגל לאומשלאגפלאץ - כיכר השילוחים. גם שם ישנתי. משם עשינו את מסלול הגבורה. מסלול הגבורה הוא מסלול בו יש כל כמה מטרים אנדרטה קטנה של אנשים מפורסמים בגטו, כמו יאנוש קורצ'אק, מרדכי אנילביץ או זמנהוף. עצרנו במשך כמה אנדרטות כאלו ואבי הסביר על האנשים. ניסיתי להקשיב, אבל לא הצלחתי.

בסוף מסלול הגבורה יש את אנדרטת רפפורא שנעשתה ע"י נתן רפפורט. הפעם הקשבתי והייתי יותר ערנית. עשינו הרבה תמונות שם ואבי אמר שבאנדרטה האנשים הם מתנגדי המרד.

כמה בנות עשו שם גם טקס ושרנו "התקווה".

נכנסנו שוב לאוטובוס ונסענו ל"מסעדה". השכירו אולם והביאו לנו אוכל. האוכל היה סביר, אך לא יותר מזה. הרבה בנות החליטו לאכול בחדר כשנגיע למלון.

עלינו שוב על האוטובוס ונסענו לכיוון ביאליסטוק, העיר בה ממוקם המלון בו נבלה את הלילה. נסענו במשך כשלוש וחצי שעות ובעצירה היחידה לשירותים, ישנתי. התעוררתי מתישהו, והיות שכולן ישנו אני הקשבתי למוזיקה. בשלב מסויים החלטתי להקשיב למוזיקה שקטה או עצובה. כזאת שתתן לי להתפרק קצת.

בזמן מסויים הקשבתי לשיר save you של סימפל פלאן, ולא הפסקתי לקשר את המילים של השיר לאומה. לכך שאני מפחדת שהיא תמות בקרוב. לכך שאני מקווה ורוצה שהייתי יכולה לקחת ממנה את כל הזכרונות הרעים, רציתי שהיא לא תחווה את כל הנוראות שעברו עליה.

לא רציתי תשומת לב או שיחבקו אותי אז לא נתתי לעצמי לבכות באמת. רק לדמוע. כשנרגעתי, הרגשתי טוב יותר.

הגענו למלון ולאחר זמן המתנה שיגיע תור נוי ותורי להכנס אליה, נכנסנו למעלית ואז גם לחדא. התקלחנו, הטענו תאת המצלמות, הפלאפונים והאייפודים, ועכשיו נלך לישון.

לילה טוב.

23.8.2011

12:50

אנחנו בדרך לטרבלינקה.

התעוררנו ב-06:30 זמן פולין והתארגנו מהר. ירדנו עם המזוודות והתיקים ללובי ישמנו אותם במה ששימש למשלחת כבית כנסת. אחרי שנוי התפללה הלכנו לחדר האוכל. על כל שולחן היו סכו"ם, צלחות, קערות, שקית גדולה עם קונפלקס, חלב, מיץ תפוזים וכוסות. על שולחן אחד מלבני וארוך היו מונחות לחמניות בשקית, ממרחים ומעדנים של דנונה, כולם בטעם הרגיל.

אני לא יודעת למה, אבל ציפיתי ליותר. ציפיתי לקצת יותר מקורנפלקס וסנדוויצ'ים להכנה לארוחת צהרים. אולי התפתחו בי ציפיות, לאחר שראיתי ששיכנו אותנו במלון טוב.

אמרו לנו שנוכל ללבוש את הסווטשירטים במשך כל היום, אז הוצאתי אותו מהמזוודה.

אחרי זמן קצר עלינו לאוטובוסים לכיוון טיקוצ'ין (או טיקטין, כפי שהמקומיים קוראים למקום), לבית הכנסת ששם. תוך זמן קצר הגענו לשם ונכנסנו לתוך בית הכנסת, שהוא עכשיו מוזיאון. לפני שהגענו לשם לקחתי ריטלין, ואני מניחה שבזכותו הצלחתי להקשיב ולהתרכז. בית הכנסת הוא המרכז הפיזי של הקהילה והוא נבנה בשנת 1642. על כל הקירות יש תפילות ומזמורים בשביל המתפללים כמו "לכה דודי". התפילות האלו שם כיוון שאלו היו תפילות חדשות שלא היו בסידורים וכך היה אפשר להתפלל אותן. באמצע בית הכנסת יש במה שמוקפת בעמודים עם קישוטים. העמודים האלו תומכים בתקרה המקושטת. לאחר שיצאנו בית הכנסת הצטלמנו הרבה ואז לקחו אותנו לכיכר.

ב-24 באוגוסט 1941 ריכזו הנאצים את כל היהודים בכיכר ושלחו אותם ליער לופוחובה, שם נרצחו ע"י כיתת יורים.

חזרנו לאוטובוסים והושמעה מוזיקה שהכניסה אותנו לאווירה, לכך שאנו במסע פולין.

תוך זמן קצר הגענו ליער. כולנו ירדנו עטופות בגדלים גדולים, וחלק מהבנות, כולל אותי, הביאו נרות להדליק לזכרונם של הנספים. עמדנו בפתח היער וסיפרו לנו מה קרה שם.

התחלנו ללכת בשביל, וחשבתי על כך שאנו צועדות בשביל בו צעדו יהודי טיקוצ'ין למוות לפני שבעים שנה (ויום) בדיוק. צועדות במקום בו הנאצים רצו למחוק כל זכר ליהודים שם, לכל העם היהודי, והנה אנחנו שם כדי לזכור. אני לא זוכרת מה אבי אמר לנו, סיפר לנו, אבל הוא השמיע לנו עדות מוקלטת ממשפטו של אייכמן של אישה ששרדה את הירי ביער לופוחובה. הדלקנו נרות לזכרונם של הרצחים ושרנו "התקווה" ו"אני מאמין". היה מספר מועט של בנות שבכו, ולי היו רק דמעו בעיניים.

כשחזרנו לאוטובוסים, אמרו לנו שלא נוכל ללכת לשירותים בארבע השעות הקרובות ושם אנו צריכות, אז עכשיו, ביער. יצאתי מהאוטובוס עם כמה בנות וחיפשנו מקום מוסתר מספיר, אבל השיחים לא היו סבוכים והעצים היו מאוד דקים. בסופו של דבר מצאנו מקום.

אח"כ חשבתי על כך שאם אני לא מוצאת מקום אחד שיוכל להסתיר אותי ביער אך ורק כדי שאוכל לעשות את צרכיי, מה עשו הפרטיזנים, מה עשו אלו שברחו ליערות?

(הגענו לטרבלינקה. אמשיך אח"כ.)

23:00

הגענו תוך שלוש שעות לטרבלינקה וירדנו מהאוטובוסים. אחרי שאולי חצי מהבנות היו בשירותים, התחלנו ללכת במה שנודע לנו כמקום שבו היו פסי הרכבת. הלכנו קצת והתיישבנו על הדשא בשולי הדרך הסלולה באבנים. אבי סיפר לנו על טרבלינקה, שהיה מחנה שמדה בלבד ולא מחנה עבודה. על כך שנרצחו שם כשמונה מאות ושבעים אלף יהודים והניצולים היחידים הם אלו שברחו במרד באוגוסט 1943, אלו שחיו כדי לספר את הסיפור.

הוא גם סיפר לנו שבאחד המשלוחים לטרבלינקה אחד האנשים כתב את "אני מאמין".

מאוד הפריע לי שלא היה מה לראות שם, איך לדמיין את המקום הנורא הזה. הכל היה ירוק ופתוח ומדהים, ושנאתי את עצמי על עך שכל כך אהבתי את המראה הזה.

לאחר שאבי סיפר לנו דברים וכמה סיפורים מטרבלינקה או מהמשלוחים לשם, קמנו והלכנו לאנדרטה הענקית, בה יש עשרות אלפי אבנים, שכל אחת מייצגת קהילה יהודית שנמחתה. שם אבי סיפר לנו שהסיבה שאין כלום בטרבלינקה היא שכשהנאצים הפסידו, הם פינו בדחפורים את הגופות למקומות לא ידועים ומכרו את השטח לאוקראיני שהפך את טרבלינקה לחווה.

מטרבלינקה עלינו לאוטובוס ועצרנו באמצע בתחנת דלק לשירותים ובעקבות כך לא הלכנו לקברו של ר' מנחם מנדל מקוצק. לא היה אכפת לי כל כך כי קברה רבנים זה לא בדיוק הדבר שהכי מעניין אותי, בלשון המעטה.

אז במקום לנסוע לקוצק, נסענו ישר למלון בלובלין.

הגענו למלון לאחר שלוש שעות, שמנו את המזוודות ונכנסנו לחדר האוכל. למרבה ההפתעה, האוכל היה טעים. אחרי שאכלנו הייתה פעילות כיתתית בה ישבנו במעגל וסיפרנו על הדברים שרגשו אותנו היום. כמעט כולן דברו על יער לופוחובה, כולל אותי. קיבלנו את המפתחות לחדרים ושיראל, נוי ואני עלינו לחדרינו. לא התקלחתי או דיברתי עם הבנות, פשוט הולכת לישון. לילה טוב.

24.8.2011

00:08

אנחנו בבית המלון בחדרינו, אני מאורגנת לשינה.

קמנו בבוקר כרגיל והורדנו את התיקים והמזוודות ללובי לאחר שהתארגנו. ארוחת הבוקר הייתה טובה יותר מאתמול; בנוסף הייתה גבינה צהובה, ירקות וסוג נוסף של קורנפלקס.

אחר כך עלינו על האוטובוסים ונסענו מהמלון שבלובלין לכיוון ישיבת חכמי לובלין. המקום היה בשיפוצים ולכן לא ראינו את מלוא תפארתו, אבל עדיין נותר שמץ מן התפארת בפנים. את הישיבה בקים ר' מאיר שפירא, שייסד את מפעל "ההדף היומי".

בזמן מלחמת העולם השנייה הנאצים החריבו את הישיבה, שנחשבה לגדולה והטובה בפולין. לפני כעשר שנים שוחזרה הישיבה.

הרב שגיא (המדריך של הקבוצה השנייה) רצה שנלמד דף יומי, ומכל הסוגיות שנבחרו, "תנורו של עכנאי" היא הסוגייה שהוא בחר בה. תודות למורה לתושב"ע אורלי אשכולי, כל הכיתה שלי ידעה בדיוק על מה הוא מדבר וענינו על שאלותיו בקלות. לאחר שסיירנו עצמאית בשאר המקום, עלינו לאוטובוס. נסענו לכיוון מיידאנק.

כשהגענו לשם. עלינו במדרגות תלולות לאנדרטה ענקית ואבי הסביר לנו שהפסל הענק בכוונה לא ברור, שלא יודעים אם כתוב שם משהו או יש שם דמויות, כי האמן רצה לבטא את מיידנק כך. מהאנדרטה הלכנו לביתו של הקצין, אך לא נכנסנו. אבי סיפר לנו שאשתו של הקצין קארל הייתה גרועה ממנו, והתחביב שלה היה לקחת פיסות עור של אסירים במיידנק עם המספר שלהם ולעשות מהם איהלים. את כולן זה הגעיל, אותי זה גם צמרר.

משם הלכנו לתאי המקלחות שבפנים יש גם תאי גזים. במקלחות היו שתי דלתות, כל אחת בקצה אחר של החדר. הדלת שקרובה יותר לדלת היציאה הייתה לאלו שיחזרו בחיים, והדלת השנייה הייתה לכיוון תאי הגזים.

שכחתי להזכיר שבמיידנק הלכנו בעקבות סיפורה של הלינה מירנבאום.

במקלחות היו גם בצד שתי אמבטיות מבטון שאז היה בפנים צקלון B, שאם הנאצים חשדו שאחד האנשים בלע משהו יקר כמו טבעת זהב או כסף, הם שמו את הראש שלו בתוך הצקלון B כדי שיקיא אותו והם יקבלו את החפץ.

ראינו אח"כ את תאי הגזים. הם לא היו ענקיים כמו שציפיתי. הייתי בטוחה שהם יהיו בגודל של המקלחות, אבל הם היו בערך שליש מזה. הייתה דלת עם עינית כדי שמי שפיקח על התאים יראה שכולם מתים ויפתח את הדלת רק אז. משם יצאנו, ואבי הראה לנו שאולי מתאיים מטר משם עשו בור ושמו את כל המתים שם.

מאוד הפריע לי שמהמחנה היה אפשר לראות את כל העיר, שהעיר הייתה מאה מטרים משם, והיה גם כביש עוד יותר קרוב. אבי הסביר שלפני שבעים שנה העיר לא הייתה כל כך קרובה אלא הייתה במרחק של בערך שלושה קילומטרים, אבל הכביש כן היה שם. הכביש היה כל כך קרוב כי הנאצים רצו להראות לפולנים שזה מה שיקרה להם אם הם יתמרדו.

ראיתי שם כל כך הרבה מגדלי שמירה. חשבתי על זה שיש כל כך הרבה כדי שהאסירים יהיו במרחק ירייה. זה הפריע לי, אבל לא עשה לי משהו בלב.

משם נכנסנו לבלוקים שהיו למוזיאונים. היו המון פרטים בתוך זכוכית אבל... אם הייתי מחברת את כל הדברים ומחלקת אותם לאנשים, זה היה מספיק לאולי ארבעים אנשים. ארבעים אנשים מתוך שלוש מאות ושישים אלף שנרצחו.

ראיתי את כל הטלאים, וחיפשתי את המשולש הוורוד של ההומוסקסואלים כי אני זוכרת שבתצוגת האופנה של Desqueared, דין ודן המעצבים שמו את זה.

גם היו שם מדים של נאצים, ונזכרתי שכשהייתי במרץ עם אבא בגרמניה והיינו בזארברוקן (Saarbrücken) באחד המרכזים, עברו שם שני חיילים או אנשי משטרה והמדים שלהם ממש דמו לאלו של הנאצים.

משם הלכנו לבלוק בו ראינו איך האסירים ישנו. המיטות היו בעצם קרשים והיו שלוש קומות. בכל קרש ישנו בערך שנים עשר אסירים ובכל בלוק היו כשבע מאות אסירים. הקאפו ישן במיטת יחיד הכי קרוב לדלת. בזמן הלילה היה בכל בלוק דלי אחד בו יכלו לעשות צרכים. דלי אחד לשבע מאות אנשים. מובן שהוא התמלא תוך דקות, אך עדיין המשיכו גם לאחר שהתמלא.

חשבתי על אומה, אבל לא באמת הצלחתי לדמיין אותה כך. לא הצלחתי להתחבר.

משם הלכנו למשרפות ועברנו דרך המון בלוקים סגורים. כשנכנסו למשרפות, היו גם חדרי גדים, מהגזים האנשים שהיו להם שיני זהב נלקחו מתים לחדר הדנטיסטים (חדר רופאי השיניים) כדי שיעקרו להם אותם, ומשם למשרפות.

המשרפות נראו כמו תנורים ויכלתי לדמיין את האנשים נדחפים פנימה והופכים תוך פחות משעה לאפר. לא הזיז לי. מאוד מפריע לי שראיתי שכולן מתחברות, חלק בוכות, ואני... אני פשוט לא. האם משהו לא בסדר בי? למה אני לא מצליחה להתחבר? העובדה שאומה הייתה שם וגם סבא שלי שלא הכרתי, שכמעט כל משפחתי מצד אבא נספתה בשואה הייתה אמורה לחזק את החיבור שלי, לא?

שמענו שם את השיר של שרית חדד "שמע ישראל" ועם כמה שניסיתי, לא הצלחתי לתת למילים להגיע עליי. הצלחתי לשמוע, אבל לא להקשיב.

משם הלכנו להר האפר, הבנות עשו טקס. האפר שם מעורבב בחול כדי שלא יעוף לשמים. שלא יתפזר. עשינו מעגל סביב האנדרטה והחזקנו ידיים. אני יודעת שהיה מאוד מרגש כי זה כן הזיז לי משהו בלב, אבל רק קצת. כמה בנות בכו.

משם נסענו לשבר בת-עמי. זהו מקום של מצבות שנלקחו מבית קברות יהודי בזמן המלחמה והונחו על גבן ושומשו כמדרכות. בשנות התשעים שני תיירים אמריקאים שמו לב שיש מצבות הפוכות במדרכות, וגרמו לכך שיוקם המקום הקטן הזה עם כמה מצבות על הדשא, והשאר על קיר גדול משובצות בו. רוב במצבות של הבנות היו עם נרות, וראיתי גם מצבה של אישה שנפטרה בשנת 1938, ממש לפני המלחמה.

משם נסענו למלון שבזמוש, והיות והאוכל עדיין לא הגיע, עשינו פעילות קבוצתית. גם לאחר שסיימנו את הפעילות האוכל עדיין לא הגיע אז המורות נתנו לנו את המפתחות לחדרים ונוי, נוי ואני עלינו לחדר שלנו. התקלחתי וירדנו בחזרה למטה לחדר האוכל, ולמרות שהאוכל הגיע, הוא היה קפוא אז חיכינו במשך כשעה. האוכל היה מאוד פשוט אבל אכיל. הבנות עשו מלא מוראלים ורעש והייתה אווירה ממש נחמדה. היה כיף להסתכל על המלצרים שהיו בשוק טוטאלי.

אחרי האוכל חזרנו לחדר, ונוי החליטה לישון בחדר של רעות ושיראל. זה היה בסדר. לילה טוב.

25.8.2011

קמנו, אכלנו ויצאנו לכיוון מכנה ההשמדה בלז'ץ.

הגענו לשם ועמדנו בכניסה כדי לשמוע הסבר על המחנה ועל ההשמדה. נרצחו 600,000 יהודים והיו רק שני ניצולים משם, ולכן המחנה לא כל כך ידוע.

התחלנו ללכת בשביל של האנגרטה ושמענו שיר של הפסוק "גם כי אלך בגיא צלמוות לא אירע רע כי אתה עמדי". הוא מאוד הכניס לאווירה וכשיצאנו לקצה השני, איפה שכתובים המון שמות על הקיר, התיישבנו במעגל גדול ועשינו את טקס "לכל איש יש שם". הרבה בנות קראו שמות ממשפחתן, אנשים שנספו במשפחה שלהן.

בבוקר, כשהודיעו לנו שהטקס ייעשה בבלז'ץ ולא באושוויץ, ביקשתי מאבי המדריך שאני אקרא את שמות האנשים באושוויץ היות ושם הם נספו. הוא הסכים, ולכן לא הקראתי אותם שם. אני חושבת שאני מתחרטת על כך, אבל אני לא בטוחה.

כשהסתיים הטקס המשכנו ללכת, ראינו את כל שמות העיירות שתושביהן נרצחו. הייתה עוד אנדרטה קטנה, שם על הקיר היה חרוט את שירו של דן פגיס "כתוב בעיפרון בקרון החתום":

כאן במשלוח הזה

אני חווה

עם הבל בני

אם תראו את בני הגדול

קין בן אדם

תגידו לו שאני

מאוד התרגשתי שאני מזהה את השיר, שלמדנו אותו בספרות לבגרות.

משם נסענו לטרנוגראד, עיירה בה נטבחו זקנים וחולים כי לא יכלו להגיע לעיר הגדולה ולעלות לטרנספורט.

אנשים אלו נקברו בקבר אחים בעיירה.

עלינו שוב לאוטובוס ונסענו מטרנוגראד לקברו של ר' אלימלך מליז'אנסק. אמרו לנו שאם אנו רוצות, אנחנו יכולות לכתוב את הקשות שלנו על דף ולשים על קברו. הרבה בנות עשו זאת אבל אני לא. אני לא מאמינה בזה.

בתוך הבית בו יש את הקבר, רקדנו ושרנו. כל כך קינאתי שהן מאמינות באלוהים, שהן יכולות לנשות ולהאשים מישהו, לתלות בו את תקוותן, לשיר לו ולהלל אותו . זה בטח קל יותר כשמאמינים בו, שאם את לא מוצאת סיבה הגיונית למשהו שקרה, תמיד אפשר להגיד שאת כל כך קטנה וטפשה יחסית לאלוהים ושהוא יודע מה הכי טוב בשבילך.

עישנו שם גם טיש עם יין ועוגות. היה טעים.

משם נסענו ליער הילדים. המקום היה מלא ביתושים, ושמתי אל-תוש גם על הגדים. שמחתי ששמתי טייץ בדיוק ביום שהכי היה צריך אותו. היה שם טקס אבל הוא לא ריגש אותי. מסתבר שבית הספר ביקש שהאחים ייכתבו לנו מכתבים, ואחרי הטקס קיבלנו אותם. במקרה קראתי את של ענבל ראשון, והמילים הראשונות היו "שוש שלנו". ישר התחלתי לבכות. אחרי שסיימתי לקרוא את של ענבל, קראתי את זה של ארז. מאוד ריגש אותי לקרוא ולהבין הרבה יותר טוב. הוא כתב שאני מייצגת את מה שנאצים נכשלו לעשות, שאני צאצאית של שני ניצולי שואה. שכשאני אכנס לחדרי העינויים בבירקנאו, אני אדע שסבא שלי היה שם במשך שלושים ושש שעות, ללא שינה. שכשאני אכנס לתאי הגזים, אני אדע שאומה מעולם לא הייתה שם.

אלוהים, אפילו עכשיו אני בוכה. כל הזמן הזה שבכיתי שם, חייכתי. אני לא יודעת אם בכיתי מעצב על תוכן המכתבים או מהאושרשהמכתבים גרמו לי, אבל בכיתי. בפעם הראשונה במסע הזה, בכיתי.

כשנרגעתי קצת, סביון באה והתיישבה לידי, והתחבקנו. גם סוואנה באה אחרי ששוב התחלתי לבכות.

משם נסענו לבית חב"ד בקראקוב לאכול, איפה שבשבת גם נתפלל. האוכל היה מאוד טעים. אחרי שאכלנו, נסענו למלון.

לילה טוב.

יש עוד שלושה ימים שלמים, עליהם לא כתבתי, ואני מושכת את זה יותר מדיי זמן, יודעת שקשה לי מדיי לכתוב אותם. ב26 היינו באוושוויץ.

מקווה שתבינו.

אני יודעת שאני קצת מאחרת בכתיבת הפוסט הזה, אבל לא היה לי כל כך זמן לכתוב אותו. מבחנים, ישב"צים, שוק פורים.. אפשר להגיד שאני לא משתעממת.

למזלכם ולא למזלי, אני קצת (הרבה) חולה ויש לי זמן עכשיו לכתוב את הפוסט המיוחל.

בשנה הזאת עבר עליי המון. אי אפשר לשים את ה"המון" הזה כמשהו שיגדיר את מה שעבר עליי.

אני אנסה לזכור הכל ולכתוב כאן בקצרה בעזרת היומנים שלי, בתקווה שתסלחו לי (אם מישהו קורא כאן עדיין בכלל):

לפני שנה, בתקופה בה עזבתי את הבלוג, הייתי בדיכאון. אני לא בדיוק זוכרת מה התחיל את זה, או אם היה בכלל טריגר, אבל היה לי אחד כזה. נו, אתם יודעים.. ההרגשה הזו של לא לרצות לקום מהמיטה? הייתי עושה הרבה בעיות להורים שלי, הברזתי מהשיעורים ברמה לא נורמאלית, ובכיתי כל הזמן.

בזמנו חשבתי שבית הספר הוא זה שהמליץ על הביקור במכון להפרעות אכילה, אבל לפני כמה חודשים נתקלתי במכתב מהפסיכולוגית נירה כפיר שכנראה נשלח לאחר הפגישה היחידה איתה (היא הייתה הפסיכולוגית של כל המשפחה שלי בעיקרון) שנכתב בו לאמא שלי שהיא ממליצה מאוד לקחת אותי לשם.

בכל מקרה, כשהייתי שם אבחנו אותי כאחת שאין לה שום הפרעת אכילה - אבל יש לי דיכאון.

22.2.10

זהו אחד הימים שזכורים לי בבירור. באותו היום לא רציתי ללכת לבית ספר בשום מחיר, ולאמא שלי כבר נשבר והיא איימה  - כמו תמיד - שהיא תתקשר לאבא שלי. כמובן שלא היה אכפת לי כי הייתי בטוחה שהיא סתם מאיימת, וניסיתי להרדם שוב.

היא התקשרה לאבא שלי, ובמקום לנסות לדבר איתי בטלפון או כל משהו אחר, הוא בא לבית שלי מהעבודה וניסה לשכנע אותי ללכת לבית ספר.

היות והייתי עם פניי לכיוון הקיר, הוא טלטל אותי קצת כדי שאקום, אבל ברגע שהוא ראה שאני לא מתכוונת להתהפך הוא משך אותי בכוח מהמיטה. הכאיב לי. התחלתי לבכות. טוב, לא לבכות ממש. סירבתי לייבב, אבל את הדמעות לא יכולתי לעצור ונתתי להן לזרום על פניי. אני לא זוכרת בדיוק מה הוא אמר לי, אבל אני כן זוכרת שהוא אמר לי שני דברים; הוא שאל אותי למה אני בוכה, והוא אמר לי ממש במילים אלו "אני מעולם לא הרבצתי לילדים שלי". המשפט הזה כל כך הכאיב לי... האם הוא התכוון לעשות יותר מלהכאיב לי בעצם המשיכה החזקה? האם הוא כמעט ולא יכל לשלוט בעצמו? לאחר חצי שעה בערך שהוא ניסה לשכנע אותי ללכת לבית ספר ברוגע, נמאס לו והוא אמר לאמא שלי שאולי מסגרת בית הספר לא מתאימה לי יותר - והלך.

עד היום אני שואת את עצמי, איך אפשר לא לנסות להבין את המצב הנפשי הקשה שהייתי בו? איך אפשר לא להבין שהייתי אז בדיכאון?

בסופו של דבר, בכיתי במיטה בקול שנייה לאחר שהוא עזב, ולא הלכתי לבית הספר. 

לאחר כמה זמן קיבלתי כדורים נגד דיכאון (פלוטין, אולי? אני לא זוכרת מה היה הראשון), וסבלתי מתופעות הלוואי מאוד, אז החליפו לי אותם. כך עבר כמה זמן, ובהדרגה הפסקתי איתם. מדעתי. בפגישה הבאה בו ראיתי את הפסיכיאטר שנתן לי את הכדורים, הוא אמר לי שאני חייבת שוב לקחת אותם ולהקפיד על זה. ידעתם שאחת מתופעות הלוואי של כדורים נגד דיכאון היא אובדנות?

2.4, יום לאחר שהתחלתי שוב את הכדורים נגד דיכאון.

וואו... אני אפילו לא יודעת איפה להתחיל. רק מהזכרונות של היום הזה עולות לי דמעות בעיניים, מהמחשבות שעברו לי בראש באותו היום.

הייתי אמורה להיות אצל אבא שלי באותה השבת, אבל הוא היה בחו"ל - כרגיל.

בסופי שבוע שאני אצל אבא שלי (או לפחות אמורה להיות שם), אמא שלי אצל ההורים שלה. ובלשון המעטה, אני שונאת להיות אצל סבא וסבתא שלי. סבתא שלי סיעודית, וסבא שלי כמעט חרש - כך שחייבים לצעוק והטלוויזיה צורחת. ולא רק זה, לסבתא שלי מאוד משעמם במיטה שלה, אז היא קוראת למישהו אחר כל שתי דקות כדי שיבדרו אותה. נכון, אין לי זכות להתלונן, תחשבו מה שתחשבו. אבל זה לא נקרא סבא וסבתא, זה נקרא סבא רבא וסבתא רבתא. והם (מצד אמא שלי), נפטרו כשהייתי בת חמש.

לפני שנסענו לבית שלהם, נסענו לאחותי שעברה בזמנו לאביב ג', כדי לעזור לה עם ניתאי. אני הייתי בדיכאון ושכבתי על הספה שלה מקשיבה לגו גו דולז. אחותי שמה לב שאני בדיכאון ודיברנו הרבה זמן.

אני כבר לא זוכרת כמה זמן דיברנו, או מה אמרנו בדיוק, אבל דיברנו בעיקר על זה שאין לי חברים אמיתיים. על זה שיש לי את מיכל, וזהו. שאני מבזבזת את כל הזמן שלי על אנשים מחו"ל, אנשים שלעולם לא אראה. על זה שאין לי חברים. אני זוכרת שאמרתי לה, שאני באמת נהנית להיות לבד, להישאר בשקט שלי, וברוב הזמן אני אעדיף להשאר בבית מאשר לצאת.

היא קראה לי "יצורה", "מוזרה". היא לא בדיוק תרמה לדיכאון שלי.

אחרי כמה זמן אמא שלי חזרה (שכחתי לציין שהיא יצאה עם ניתאי לגינה כדי שיהיה לאחותי זמן לעבוד), ויצאנו לעבר המכונית. כשנכנסנו אליה, כל מה שאמרתי, היה "אני רוצה הביתה". צרחתי, ניסיתי הכל. פשוט רציתי הביתה. הגעתי למצב שכמעט בכיתי.

הגעתי להחלטה שברגע שאמא שלי תחנה את המכונית, אני אצא ממנה ואלך לתחנת המוניות הקרובה (היו לי בארנק מאה שקלים) ואסע הביתה.

יצאתי מהמכונית, והתחלתי ללכת לכיוון התחנה. כמובן שאמא שלי יצאה והתחילה לצרוח עליי כל מניי דברים, ולאחר שהיא ראתה שהייתי רצינית, היא התקשרה לאחותי שתבוא לקחת אותי הביתה. אני זוכרת שהיא אמרה, "אחותך נכנסה לאמוק! היא פשוט השתגעה! בואי קחי אותה הביתה!". זה כל כך פגע בי... אני אפילו לא יודעת איך לנסות לתפוס את הרגש הזה.

לאחר שהיא דיברה איתה, היא אמרה שהיא הולכת למעלה להוריה, מכיוון ששבת תיכנס בכל רגע והם כבר דואגים לה.

חיכיתי במשך עשרים דקות בערך, ואחותי באה לאסוף אותי. כשהיינו בדרך, עברנו דרך איילון ומתחת לגשר גאנדי. אני זוכרת שחשבתי, "is that bridge tall enough for me to die?". בסופו של דבר הגענו הביתה, ולאחר כמה מילים היא נתנה לי לצאת מהאוטו.

עליתי הביתה והייתי קצת על המחשב, חושבת על כל מניי דרכים להתאבד. דיברתי גם עם (לו)רן. לאחר חצי שעה בערך - שמונה בערב אם אני זוכרת נכון - מצאתי את הדרך הפחות כואבת, כדורים. זכרתי שכשסגרתי את דלת המכונית על האגודל שלי, במשך הלילה לקחתי שני אופטלגין וזה גרם לי להיות ממש מסוחררת. התחלתי עם אחד, אח"כ לקחתי את השני. ואז משום מקום, הבנתי מה אני עושה. נעלתי נעליים, לקחתי את המפתחות, ורצתי החוצה. רצתי לבית של מיכל, ומכיוון שהיא שומרת שבת שרקתי לה כמו שאנחנו תמיד עושים בשבתות, אבל היא לא ענתה. שרקתי עוד כמה פעמים, וישבתי על המדרכה עד תשע בערך, מחכה שאולי תצא החוצה לבלות עם חברים. זה לא קרה.

לא רציתי לוותר עדיין, אז הלכתי לביתו של "אילון" (אני מניחה שהאדיוט עדיין מסרב שאכתוב את השם שלו כאן), ומכיוון שלא היה לי מושג באיזה מן הבניינים הוא גר, התקשרתי אליו ארבע פעמים. הוא לא ענה.

בעשר הייתי בבית, מרגישה טוב יותר בזכות האוויר וההליכה שעשיתי. כבר לא רציתי להתאבד.

30.5-1.6

השבוע הזה היה אחד הדברים שאתם לא קוראים בכל מקום, או מרגישים.

אני אפילו לא יודעת איך להתחיל...

למיכל יש ידידים. ידידים גדולים. בערך בגיל 23. הם עושים סמים, שותים, מזדיינים...

כל החברים הקרובים שלה מכירים את הסיפור. היא טוענת שהם הטרידו אותה מינית. לא שהם אנסו אותה, אבל הם כן נגעו בה ללא רצונה.

כמו בכל בית ספר בישראל או בעולם, יש שומר בכניסה. השנה, השומר הוא בן עשרים ושלוש, ושמו חסוי לסיפור. הבן אדם עם לב זהב, אבל הוא גם חתיך וכל הבנות (במיוחד בשכבה שלי) נמרחו עליו בהפסקות. מיכל לא בדיוק נמרחה עליו, אבל הם כן דיברו המון והיא הבריזה מהמון שיעורים כדי לדבר איתו. לאחר שהוא עזב, הם גם נשארו בקשר. הם נפגשו מדי פעם, הוא הסיע אותה לכל מני מקומות... וכן, משהו לא בסדר בקשר הזה שלהם.

היא סיפרה גם לו את הסיפור, ולאחר כמה זמן הוא הלך למשטרה עם הסיפור הזה - ללא רצונה.

אני לא יודעת מה נכון ומה לא, מכיוון שהיא עכשיו טוענת שבכלל כל הסיפור עם הידידים הוא שקר ש היא סיפרה בשביל תשומת לב. הבעיה היא, שבסיפור אין שום דבר שמתנגש, וחוץ מזה, אם מישהו רוצה תשומת לב, הוא לא יספר משהו כזה גדול.

בכל מקרה, באותו היום בערך בעשר באו שני אנשים, ולקחו אותה מבית הספר כשכולם רואים אותה. עם מדים. אולי בשלב זה אני צריכה להזכיר שמיכל ואני נחשבות למסוממות של בית הספר, מסיבה בלתי מוסברת.

ממש עד היום האחרון של הלימודים הסיפור הסתובב ברחבי בית ספר.

היא סיפרה לי שהיא נחקרה במשך שבע שעות באותו היום, יום ראשון.

ביום שני בצהריים התקשרו אליי ממספר חסום, ומפני שחשבתי שזה אבא שלי עניתי לשיחה.

זה היה מישהו מהמשטרה. ביקשו ממני לבוא למחרת לתחנת המשטרה בת"א כדי לדבר איתי. כל כך פחדתי, לא ידעתי מה לעשות. הוא אמר שהוא צריך גם לדבר עם אמא שלי מכיוון שאני קטינה, ונתתי לו את המספר שלה היות והיא לא הייתה בבית.

כשאמא שלי חזרה הביתה היא דברה איתי על זה, והכחשתי בכל תוקף שאני יודעת מדוע זימנו אותי לשם. היא כמעט האמינה לי. היא אמרה שהיא לא רוצה שאלך לשם אם אין שום סיבה והיא אמרה את זה גם לאדם שהתקשר מהמשטרה, ובסופו של דבר הייתי חייבת להתוודות על מנת שאלך לתחנת המשטרה. מיותר לכתוב שמאז אמא שלי בודקת אותי בשבע עיניים כדי לדעת אם אני דוברת אמת או לא.

אחרי כמה זמן התקשרתי למיכל ודיברנו הרבה על מה שהיא עברה גם באותו היום ב"חדר החקירות", והיא אמרה לי שגם "אילון" זומן לשם. התקשרי אליו אחר כך וקבענו שניסע לשם ביחד למחרת.

נחקרתי במשך שלוש או ארבע שעות ללא הפסקה.

היום אני מתחרטת על חלק מהדברים שאמרתי ולא אמרתי לחוקרים. הייתי צריכה להגיד את כל מה שידעתי ולא לשקר למען החברה הכי טובה שלי. בכל זאת, יכולתי לעזור למצוא את האמת.

בסופו של דבר סגרו את התיק שנקרא "אבקת כפיות" (למה לעזאזל קראו לו ככה?) כיוון שכשלקחו למיכל את המחשב מהבית, הצליחו להרוס אותו עוד לפני שהדליקו אותו וכך לא יכלו למצוא עוד מידע.

1.7 - לילה לבן

אני לא זוכרת כמעט כלום, חוץ מהעובדה שהיה לי פשוט כיף. נסעתי עם מיכל לת"א בסביבות עשר באותו הלילה ועמדנו כל הדרך עם עוד המון אנשים שנסעו לת"א לחגוג את הלילה איתנו.

התחלנו עם בנים, פגשנו אנשים חדשים, מכרים ישנים, התוודענו למסיבת אוזניות, אכלנו, וכייפנו.

אחד הימים היותר טובים שאני זוכרת.

17.8-18.8

קמתי מוקדם בבוקר ונסעתי לעזריאלי להפגש עם כמה בנות. אחרי בערך חצי שעה שהיינו בעזריאלי, לקחנו מונית למלון דן. וואו, כל כך נהניתי באותו היום!

ידענו כי במלון הזה שוכנים הלהקה 30 seconds to mars, ולא יכולנו שלא לקחת את ההזדמנות הזאת. למלון הגענו באחת עשרה בבוקר אם אני לא טועה, ושאנון יצא לאחר שעה או שעתיים מהמלון וביקשנו יפה להצטלם איתנו ולחתום על כמה פוסטרים (אנשים שמכירים אותי, תמונות מהמיומיים האלה אפשר למצוא בפייסבוק). הוא הסכים בשמחה וכשסיים הלך לים שהיה בדיוק מאחורי (או לפני, תלוי איך מסתכלים על זה) המלון.

חיכינו בערך שעה וביקשנו משומר המלון לראות אם אפשר לבקש מהם לרדת ולהצטלם איתנו, כי כל אמן מחו"ל עושה את זה. עובדי המלון לא הרשו לנו לשבת על המדרגות, בקשו שנלך מהכניסה למלון והיו פשוט גסי רוח כלפינו. חיכינו עד ארבע בצהריים בחום אוגוסט כדי שהמלך ג'ראד לטו ירד מחדרו עם טומו וביקשנו להצטלם איתם. ג'ראד היה כל כך סנוב, בקושי נגע בנו כשהצטלמנו והתנהג שעשה לנו טובה. כשביקשתי לחבק אותו (ביקשתי!!!!) הוא אמר לא.

טומו לעומת זאת היה שמח מאוד והצטלם איתנו אפילו כמה וכמה פעמים, וכשאני הצטלמתי איתו בפעם השנייה הוא נגע לי בתחת.. אפשר להגיד שהיה כיף.

לאחר שקיבלנו מה שרצינו, החלטנו לנסוע לדיזינגוף סנטר לאכול ולעשות שלט. תאי ואני עשינו שלט בו כתוב Jared your zipper is open! ועמלנו עליו קשה מאוד. החלטנו שהיא תיקח אותו הביתה היות והיא גרה בת"א והנסיעה שלה קצרה יותר.

חזרתי הביתה מאושרת ושמחה עם הפוסטר החתום והטוש בו הם חתמו איתו, והעלתי תמונות לפייסבוק.

יום למחרת התעוררתי שוב מוקדם, התארגנתי ותפסתי אוטובוס לגני התערוכה. הגעתי לשם באחת עשרה וחיכיתי עם עשרות בנות לשעה שש המיוחלת בה נפתחות הדלתות.

כמה בנות החליטו בשיתוף ההנהלה שלאנשים שהגיעו מוקדם מגיעה העדפה, וכך מוספרתי במספר 55 - המספר האחרון. הכוונה הייתה שכשעומדים בתור לכניסה להופעה, האנשים שמוספרו יעמדו בתור משלהם ואותם יכניסו ראשונים.

במשך הזמן שחיכיתי הזמנתי עם תאי וסול פיצה לארוחת צהריים, השווצתי בשלט המגניב שלי ובעיקר העברתי את הזמן.

כשהגיע הזמן להעמד בטורים עשיתי את מה שבקשו ממני, ונכנסתי לאולם ההופעה בין האנשים הראשונים. כמובן שרצתי לעבר השורה הראשונה ותפסתי מקום טוב ליד תאי, הרי מעולם לא קרה לי שלא הייתי בשורה ראשונה בהופעה רצינית.

got no shame חיממו לשמחתי, היות ובהופעה הראשונה שלי (סימפל פלאן) הם גם חיממו.

ההופעה התחילה, והיה פשוט מדהים. לא יכולתי שלא לצפות ליותר. הוצאתי תמונות מדהימות, הלהקה שיתפה את הקהל וג'ראד אף שם לב לשלט שתאי ואני הכנו. היה פשוט מדהים!

ב-0:13 מתועד הרגע בו ג'ראד מגיב לשלט שלנו.

Jared: "Jared your zipper is open" you guys are perverts!

7.10.11

התחלתי לקחת ריטלין SR, עשרים מיליגרם.

15.11

אחד התאריכים שחרוטים לי במח. ההופעה של לינקין פארק!

ישנתי בלילה שלפני אצל מיכל והכנו (שוב) שלט להופעה שבו Mike your zipper is open!, הצטלמנו, ומצאנו דגל ישראל גדול להביא להופעה.

בבוקר קמנו בערך בתשע, התארגנו, אכלנו ויצאנו לדרך עם השלט והדגל.

כשהאוטובוס היה בהרצליה, אמא שלי התקשרה היות וגילתה שהברזתי מבית הספר. היא צרחה ואיימה עליי שאם אני לא חוזרת עכשיו לבית הספר היא תסע עד לגני הירקון ותיקח אותי משם בכח. חזרתי לבית הספר ושהיתי שם במשך שעתיים. בכיתי קצת, אבל מיכל ואני הגענו בסופו של דבר לגני הירקון בשלוש ופגשנו חברים ואנשים חדשים. אפילו שיחקנו טאקי! היה הזוי...

פתחו את השערים כשעה קודם מהצפוי, ורצתי ממקום למקום עם הכרטיס עם מיכל ובזכות הריצה היינו שורה ראשונה. פאקינג שורה ראשונה בלינקין פארק!!!!!

קודם פתחנו את הדגל שעליו כתבנו את שמינו, תאריך ההופעה ותודה, וכל הצלמים באו לצלם אותנו עם הדגל.

בסליחה מכם אני אדלג על קוואמי והחלבות, כיוון שאני לא זוכרת יותר מדיי מהם.

כשלינקין פארק הגיעו היה פשוט מטורף; דחיפות על השער, דחיפות ימינה, שמאלה... היה אפילו זמן קצר בו עמדתי על קצות האצבעות. מיכל ואני פתחנו את השלט מדובר, וכמה מאנשי ההפקה של לינקין פארק הצטלמו איתו. עם השלט שאנחנו עשינו! הייתי כל כך גאה בעצמי, ואפילו פניקס דיבר איתנו קצת על השלט מהבמה.

מייק קרא כמה פעמים את השלט, ובכל פעם שהסתכל לעברינו הוא חייך. הוא אפילו בדק את הרוכסן שלו!

אני לעולם לא אשכח שבשיר papercut, בקטע השיא כשמייק שר את "the sun goes down", הוא שר את החלק הזה שנייה או שתיים יותר ממה שהיה צריך כי הוא הסתכל על השלט שלנו!! לא על הקהל שסביבנו, אלא ממש על השלט!

כשההופעה הסתיימה הלכנו לכיוון היציאה והיה ערפל לא נורמאלי. יכולתי לראות רק מטר קדימה, ואם לא האורות של מכונית המשטרה - רוב הסיכויים שגם הייתי הולכת לכיוון הלא נכון.

חזרתי מההופעה עם שרירים תפוסים ברמות שלא יתאורו, אך זה היה שווה את זה. היה פשוט מדהים!

אין לי כח יותר לכתוב, אז אני ממש אתמצת את הדברים הבאים:

בית ריק עם בירות ונרגילה, נשיקה ראשונה עם בן (דביר) שהחליט מאוחר יותר שזה היה סטוץ, מורה לעיצוב גרפי מטומטמת וללא ערכים, מוזיאון לאמנות בת"א המדהים, אודישן לכוכב נולד בו לא עברתי, בגרות חוזרת בהסטוריה, תעודה עם ממוצע תשעים, הופעה של התקווה 6, יד ושם עם בית הספר, מסיבת הפתעה למיכל משולבת במתכונת בספרות שגרמו ללחץ לא נורמאלי, היום.