my life.

22.8.2011

06:30

אנחנו על המטוס. ההתרגשות החלה כשעלינו על האוטובוס. הבנות שמאחור שרו וצחקו כל הנסיעה לשדה התעופה, והמחשבות שסוג התנהגות כזו תהרוס את החוויה התגנבו לראשי. התעלמתי מהן.

כשהגענו לשדה התעופה, נאלצנו לחכות במשך זמן רב כדי להעביר את המזוודות שלנו, אבל בהמשך הכל עבר חלק.

עלינו על המטוס ותפסתי קצת שינה. התעוררתי בדיוק בזמן לאוכל, אבל הייתה טעות בהזמנת הכרטיסים ולכל המשלחת שלנו לא הוזמנו ארוחות כשרות (לא שלי משנה, כן?). כל המשלחת לא אוכלת במטוס.

00:30

נוי ואני בחדר המלון, מאורגנות לשינה. כשירדנו מהמטוס ולאחר שאספנו את המזוודות, עלינו על האוטובוסים משדה התעופה בוורשה לכיוון בית הקברות היהודי.

בית הקברות היהודי נמצא בשטח הגטו ואחד השרידים היהודים הבודדים שנותרו לאחר השואה בוורשה.

כשהגענו לשם, המדריך אבי הוביל אותנו לקבר של יד ימינו של מרדכי אנילביץ. הוא דיבר הרבה ולא היה מעניין, אבל אותי יהיה טוב יותר מחר, כשלא נהיה כה עייפות.

אבי הראה והסביר לנו גם על הקברים של ממציא שפת האספרנטו, י.ל. פרץ והנצי"ב.

קברו של הנצי"ב היה עמוק בתוך היער בו נמצא בית הקברות, וכשנכנסנו כל הבנות סבלו מהיתושים הענקיים שהיו שם, כולל אותי. למזלי, לאחת הבנות היה "אל-תוש" ושמתי קצת. אני לא נעקצתי אבל הרבה בנות נעקצו המון, ומרוב התעסקות ביתושים כמעט אף אחת לא הקשיבה לאבי המדריך.

שכחתי לציין שכל המצבות היו מאוד מושקעות וגדולות.

כשסיימנו עם ההסברים על הקברים הבנות היו צריכות להתפנות והן התעקבו במשך כשעה שם. כתוצאה מכך הפסדנו את קיר גטו וורשה, וזה מאוד אכזב אותי.

מבית הקברות היהודי המשכנו לבית הכנסת נוז'יק. אני לא יודעת כלום עליו או על סיפורו היות וישנתי במשך כל ההסבר ביחד עם רוב הבנות ושתי מורות.

אני חושבת שהשילוב בין מדריך לא מעניין לחוסר שעות שינה מטורף הכניע אותנו.

כשיצאנו מבית הכנסת חיכו לנו בהפתעה שי קופסאות של פלאפל עם ירקות בלאפה ממסעדה מקומית. כששאלנו מדוע זה שם, קיבלנו את התשובה שזהו פיצוי מחברת הנסיעות איתה נסענו לכך שלא אכלנו במטוס. היה נחמס בסה"כ.

לאחר שאכלנו, הלכנו ברגל לאומשלאגפלאץ - כיכר השילוחים. גם שם ישנתי. משם עשינו את מסלול הגבורה. מסלול הגבורה הוא מסלול בו יש כל כמה מטרים אנדרטה קטנה של אנשים מפורסמים בגטו, כמו יאנוש קורצ'אק, מרדכי אנילביץ או זמנהוף. עצרנו במשך כמה אנדרטות כאלו ואבי הסביר על האנשים. ניסיתי להקשיב, אבל לא הצלחתי.

בסוף מסלול הגבורה יש את אנדרטת רפפורא שנעשתה ע"י נתן רפפורט. הפעם הקשבתי והייתי יותר ערנית. עשינו הרבה תמונות שם ואבי אמר שבאנדרטה האנשים הם מתנגדי המרד.

כמה בנות עשו שם גם טקס ושרנו "התקווה".

נכנסנו שוב לאוטובוס ונסענו ל"מסעדה". השכירו אולם והביאו לנו אוכל. האוכל היה סביר, אך לא יותר מזה. הרבה בנות החליטו לאכול בחדר כשנגיע למלון.

עלינו שוב על האוטובוס ונסענו לכיוון ביאליסטוק, העיר בה ממוקם המלון בו נבלה את הלילה. נסענו במשך כשלוש וחצי שעות ובעצירה היחידה לשירותים, ישנתי. התעוררתי מתישהו, והיות שכולן ישנו אני הקשבתי למוזיקה. בשלב מסויים החלטתי להקשיב למוזיקה שקטה או עצובה. כזאת שתתן לי להתפרק קצת.

בזמן מסויים הקשבתי לשיר save you של סימפל פלאן, ולא הפסקתי לקשר את המילים של השיר לאומה. לכך שאני מפחדת שהיא תמות בקרוב. לכך שאני מקווה ורוצה שהייתי יכולה לקחת ממנה את כל הזכרונות הרעים, רציתי שהיא לא תחווה את כל הנוראות שעברו עליה.

לא רציתי תשומת לב או שיחבקו אותי אז לא נתתי לעצמי לבכות באמת. רק לדמוע. כשנרגעתי, הרגשתי טוב יותר.

הגענו למלון ולאחר זמן המתנה שיגיע תור נוי ותורי להכנס אליה, נכנסנו למעלית ואז גם לחדא. התקלחנו, הטענו תאת המצלמות, הפלאפונים והאייפודים, ועכשיו נלך לישון.

לילה טוב.

23.8.2011

12:50

אנחנו בדרך לטרבלינקה.

התעוררנו ב-06:30 זמן פולין והתארגנו מהר. ירדנו עם המזוודות והתיקים ללובי ישמנו אותם במה ששימש למשלחת כבית כנסת. אחרי שנוי התפללה הלכנו לחדר האוכל. על כל שולחן היו סכו"ם, צלחות, קערות, שקית גדולה עם קונפלקס, חלב, מיץ תפוזים וכוסות. על שולחן אחד מלבני וארוך היו מונחות לחמניות בשקית, ממרחים ומעדנים של דנונה, כולם בטעם הרגיל.

אני לא יודעת למה, אבל ציפיתי ליותר. ציפיתי לקצת יותר מקורנפלקס וסנדוויצ'ים להכנה לארוחת צהרים. אולי התפתחו בי ציפיות, לאחר שראיתי ששיכנו אותנו במלון טוב.

אמרו לנו שנוכל ללבוש את הסווטשירטים במשך כל היום, אז הוצאתי אותו מהמזוודה.

אחרי זמן קצר עלינו לאוטובוסים לכיוון טיקוצ'ין (או טיקטין, כפי שהמקומיים קוראים למקום), לבית הכנסת ששם. תוך זמן קצר הגענו לשם ונכנסנו לתוך בית הכנסת, שהוא עכשיו מוזיאון. לפני שהגענו לשם לקחתי ריטלין, ואני מניחה שבזכותו הצלחתי להקשיב ולהתרכז. בית הכנסת הוא המרכז הפיזי של הקהילה והוא נבנה בשנת 1642. על כל הקירות יש תפילות ומזמורים בשביל המתפללים כמו "לכה דודי". התפילות האלו שם כיוון שאלו היו תפילות חדשות שלא היו בסידורים וכך היה אפשר להתפלל אותן. באמצע בית הכנסת יש במה שמוקפת בעמודים עם קישוטים. העמודים האלו תומכים בתקרה המקושטת. לאחר שיצאנו בית הכנסת הצטלמנו הרבה ואז לקחו אותנו לכיכר.

ב-24 באוגוסט 1941 ריכזו הנאצים את כל היהודים בכיכר ושלחו אותם ליער לופוחובה, שם נרצחו ע"י כיתת יורים.

חזרנו לאוטובוסים והושמעה מוזיקה שהכניסה אותנו לאווירה, לכך שאנו במסע פולין.

תוך זמן קצר הגענו ליער. כולנו ירדנו עטופות בגדלים גדולים, וחלק מהבנות, כולל אותי, הביאו נרות להדליק לזכרונם של הנספים. עמדנו בפתח היער וסיפרו לנו מה קרה שם.

התחלנו ללכת בשביל, וחשבתי על כך שאנו צועדות בשביל בו צעדו יהודי טיקוצ'ין למוות לפני שבעים שנה (ויום) בדיוק. צועדות במקום בו הנאצים רצו למחוק כל זכר ליהודים שם, לכל העם היהודי, והנה אנחנו שם כדי לזכור. אני לא זוכרת מה אבי אמר לנו, סיפר לנו, אבל הוא השמיע לנו עדות מוקלטת ממשפטו של אייכמן של אישה ששרדה את הירי ביער לופוחובה. הדלקנו נרות לזכרונם של הרצחים ושרנו "התקווה" ו"אני מאמין". היה מספר מועט של בנות שבכו, ולי היו רק דמעו בעיניים.

כשחזרנו לאוטובוסים, אמרו לנו שלא נוכל ללכת לשירותים בארבע השעות הקרובות ושם אנו צריכות, אז עכשיו, ביער. יצאתי מהאוטובוס עם כמה בנות וחיפשנו מקום מוסתר מספיר, אבל השיחים לא היו סבוכים והעצים היו מאוד דקים. בסופו של דבר מצאנו מקום.

אח"כ חשבתי על כך שאם אני לא מוצאת מקום אחד שיוכל להסתיר אותי ביער אך ורק כדי שאוכל לעשות את צרכיי, מה עשו הפרטיזנים, מה עשו אלו שברחו ליערות?

(הגענו לטרבלינקה. אמשיך אח"כ.)

23:00

הגענו תוך שלוש שעות לטרבלינקה וירדנו מהאוטובוסים. אחרי שאולי חצי מהבנות היו בשירותים, התחלנו ללכת במה שנודע לנו כמקום שבו היו פסי הרכבת. הלכנו קצת והתיישבנו על הדשא בשולי הדרך הסלולה באבנים. אבי סיפר לנו על טרבלינקה, שהיה מחנה שמדה בלבד ולא מחנה עבודה. על כך שנרצחו שם כשמונה מאות ושבעים אלף יהודים והניצולים היחידים הם אלו שברחו במרד באוגוסט 1943, אלו שחיו כדי לספר את הסיפור.

הוא גם סיפר לנו שבאחד המשלוחים לטרבלינקה אחד האנשים כתב את "אני מאמין".

מאוד הפריע לי שלא היה מה לראות שם, איך לדמיין את המקום הנורא הזה. הכל היה ירוק ופתוח ומדהים, ושנאתי את עצמי על עך שכל כך אהבתי את המראה הזה.

לאחר שאבי סיפר לנו דברים וכמה סיפורים מטרבלינקה או מהמשלוחים לשם, קמנו והלכנו לאנדרטה הענקית, בה יש עשרות אלפי אבנים, שכל אחת מייצגת קהילה יהודית שנמחתה. שם אבי סיפר לנו שהסיבה שאין כלום בטרבלינקה היא שכשהנאצים הפסידו, הם פינו בדחפורים את הגופות למקומות לא ידועים ומכרו את השטח לאוקראיני שהפך את טרבלינקה לחווה.

מטרבלינקה עלינו לאוטובוס ועצרנו באמצע בתחנת דלק לשירותים ובעקבות כך לא הלכנו לקברו של ר' מנחם מנדל מקוצק. לא היה אכפת לי כל כך כי קברה רבנים זה לא בדיוק הדבר שהכי מעניין אותי, בלשון המעטה.

אז במקום לנסוע לקוצק, נסענו ישר למלון בלובלין.

הגענו למלון לאחר שלוש שעות, שמנו את המזוודות ונכנסנו לחדר האוכל. למרבה ההפתעה, האוכל היה טעים. אחרי שאכלנו הייתה פעילות כיתתית בה ישבנו במעגל וסיפרנו על הדברים שרגשו אותנו היום. כמעט כולן דברו על יער לופוחובה, כולל אותי. קיבלנו את המפתחות לחדרים ושיראל, נוי ואני עלינו לחדרינו. לא התקלחתי או דיברתי עם הבנות, פשוט הולכת לישון. לילה טוב.

24.8.2011

00:08

אנחנו בבית המלון בחדרינו, אני מאורגנת לשינה.

קמנו בבוקר כרגיל והורדנו את התיקים והמזוודות ללובי לאחר שהתארגנו. ארוחת הבוקר הייתה טובה יותר מאתמול; בנוסף הייתה גבינה צהובה, ירקות וסוג נוסף של קורנפלקס.

אחר כך עלינו על האוטובוסים ונסענו מהמלון שבלובלין לכיוון ישיבת חכמי לובלין. המקום היה בשיפוצים ולכן לא ראינו את מלוא תפארתו, אבל עדיין נותר שמץ מן התפארת בפנים. את הישיבה בקים ר' מאיר שפירא, שייסד את מפעל "ההדף היומי".

בזמן מלחמת העולם השנייה הנאצים החריבו את הישיבה, שנחשבה לגדולה והטובה בפולין. לפני כעשר שנים שוחזרה הישיבה.

הרב שגיא (המדריך של הקבוצה השנייה) רצה שנלמד דף יומי, ומכל הסוגיות שנבחרו, "תנורו של עכנאי" היא הסוגייה שהוא בחר בה. תודות למורה לתושב"ע אורלי אשכולי, כל הכיתה שלי ידעה בדיוק על מה הוא מדבר וענינו על שאלותיו בקלות. לאחר שסיירנו עצמאית בשאר המקום, עלינו לאוטובוס. נסענו לכיוון מיידאנק.

כשהגענו לשם. עלינו במדרגות תלולות לאנדרטה ענקית ואבי הסביר לנו שהפסל הענק בכוונה לא ברור, שלא יודעים אם כתוב שם משהו או יש שם דמויות, כי האמן רצה לבטא את מיידנק כך. מהאנדרטה הלכנו לביתו של הקצין, אך לא נכנסנו. אבי סיפר לנו שאשתו של הקצין קארל הייתה גרועה ממנו, והתחביב שלה היה לקחת פיסות עור של אסירים במיידנק עם המספר שלהם ולעשות מהם איהלים. את כולן זה הגעיל, אותי זה גם צמרר.

משם הלכנו לתאי המקלחות שבפנים יש גם תאי גזים. במקלחות היו שתי דלתות, כל אחת בקצה אחר של החדר. הדלת שקרובה יותר לדלת היציאה הייתה לאלו שיחזרו בחיים, והדלת השנייה הייתה לכיוון תאי הגזים.

שכחתי להזכיר שבמיידנק הלכנו בעקבות סיפורה של הלינה מירנבאום.

במקלחות היו גם בצד שתי אמבטיות מבטון שאז היה בפנים צקלון B, שאם הנאצים חשדו שאחד האנשים בלע משהו יקר כמו טבעת זהב או כסף, הם שמו את הראש שלו בתוך הצקלון B כדי שיקיא אותו והם יקבלו את החפץ.

ראינו אח"כ את תאי הגזים. הם לא היו ענקיים כמו שציפיתי. הייתי בטוחה שהם יהיו בגודל של המקלחות, אבל הם היו בערך שליש מזה. הייתה דלת עם עינית כדי שמי שפיקח על התאים יראה שכולם מתים ויפתח את הדלת רק אז. משם יצאנו, ואבי הראה לנו שאולי מתאיים מטר משם עשו בור ושמו את כל המתים שם.

מאוד הפריע לי שמהמחנה היה אפשר לראות את כל העיר, שהעיר הייתה מאה מטרים משם, והיה גם כביש עוד יותר קרוב. אבי הסביר שלפני שבעים שנה העיר לא הייתה כל כך קרובה אלא הייתה במרחק של בערך שלושה קילומטרים, אבל הכביש כן היה שם. הכביש היה כל כך קרוב כי הנאצים רצו להראות לפולנים שזה מה שיקרה להם אם הם יתמרדו.

ראיתי שם כל כך הרבה מגדלי שמירה. חשבתי על זה שיש כל כך הרבה כדי שהאסירים יהיו במרחק ירייה. זה הפריע לי, אבל לא עשה לי משהו בלב.

משם נכנסנו לבלוקים שהיו למוזיאונים. היו המון פרטים בתוך זכוכית אבל... אם הייתי מחברת את כל הדברים ומחלקת אותם לאנשים, זה היה מספיק לאולי ארבעים אנשים. ארבעים אנשים מתוך שלוש מאות ושישים אלף שנרצחו.

ראיתי את כל הטלאים, וחיפשתי את המשולש הוורוד של ההומוסקסואלים כי אני זוכרת שבתצוגת האופנה של Desqueared, דין ודן המעצבים שמו את זה.

גם היו שם מדים של נאצים, ונזכרתי שכשהייתי במרץ עם אבא בגרמניה והיינו בזארברוקן (Saarbrücken) באחד המרכזים, עברו שם שני חיילים או אנשי משטרה והמדים שלהם ממש דמו לאלו של הנאצים.

משם הלכנו לבלוק בו ראינו איך האסירים ישנו. המיטות היו בעצם קרשים והיו שלוש קומות. בכל קרש ישנו בערך שנים עשר אסירים ובכל בלוק היו כשבע מאות אסירים. הקאפו ישן במיטת יחיד הכי קרוב לדלת. בזמן הלילה היה בכל בלוק דלי אחד בו יכלו לעשות צרכים. דלי אחד לשבע מאות אנשים. מובן שהוא התמלא תוך דקות, אך עדיין המשיכו גם לאחר שהתמלא.

חשבתי על אומה, אבל לא באמת הצלחתי לדמיין אותה כך. לא הצלחתי להתחבר.

משם הלכנו למשרפות ועברנו דרך המון בלוקים סגורים. כשנכנסו למשרפות, היו גם חדרי גדים, מהגזים האנשים שהיו להם שיני זהב נלקחו מתים לחדר הדנטיסטים (חדר רופאי השיניים) כדי שיעקרו להם אותם, ומשם למשרפות.

המשרפות נראו כמו תנורים ויכלתי לדמיין את האנשים נדחפים פנימה והופכים תוך פחות משעה לאפר. לא הזיז לי. מאוד מפריע לי שראיתי שכולן מתחברות, חלק בוכות, ואני... אני פשוט לא. האם משהו לא בסדר בי? למה אני לא מצליחה להתחבר? העובדה שאומה הייתה שם וגם סבא שלי שלא הכרתי, שכמעט כל משפחתי מצד אבא נספתה בשואה הייתה אמורה לחזק את החיבור שלי, לא?

שמענו שם את השיר של שרית חדד "שמע ישראל" ועם כמה שניסיתי, לא הצלחתי לתת למילים להגיע עליי. הצלחתי לשמוע, אבל לא להקשיב.

משם הלכנו להר האפר, הבנות עשו טקס. האפר שם מעורבב בחול כדי שלא יעוף לשמים. שלא יתפזר. עשינו מעגל סביב האנדרטה והחזקנו ידיים. אני יודעת שהיה מאוד מרגש כי זה כן הזיז לי משהו בלב, אבל רק קצת. כמה בנות בכו.

משם נסענו לשבר בת-עמי. זהו מקום של מצבות שנלקחו מבית קברות יהודי בזמן המלחמה והונחו על גבן ושומשו כמדרכות. בשנות התשעים שני תיירים אמריקאים שמו לב שיש מצבות הפוכות במדרכות, וגרמו לכך שיוקם המקום הקטן הזה עם כמה מצבות על הדשא, והשאר על קיר גדול משובצות בו. רוב במצבות של הבנות היו עם נרות, וראיתי גם מצבה של אישה שנפטרה בשנת 1938, ממש לפני המלחמה.

משם נסענו למלון שבזמוש, והיות והאוכל עדיין לא הגיע, עשינו פעילות קבוצתית. גם לאחר שסיימנו את הפעילות האוכל עדיין לא הגיע אז המורות נתנו לנו את המפתחות לחדרים ונוי, נוי ואני עלינו לחדר שלנו. התקלחתי וירדנו בחזרה למטה לחדר האוכל, ולמרות שהאוכל הגיע, הוא היה קפוא אז חיכינו במשך כשעה. האוכל היה מאוד פשוט אבל אכיל. הבנות עשו מלא מוראלים ורעש והייתה אווירה ממש נחמדה. היה כיף להסתכל על המלצרים שהיו בשוק טוטאלי.

אחרי האוכל חזרנו לחדר, ונוי החליטה לישון בחדר של רעות ושיראל. זה היה בסדר. לילה טוב.

25.8.2011

קמנו, אכלנו ויצאנו לכיוון מכנה ההשמדה בלז'ץ.

הגענו לשם ועמדנו בכניסה כדי לשמוע הסבר על המחנה ועל ההשמדה. נרצחו 600,000 יהודים והיו רק שני ניצולים משם, ולכן המחנה לא כל כך ידוע.

התחלנו ללכת בשביל של האנגרטה ושמענו שיר של הפסוק "גם כי אלך בגיא צלמוות לא אירע רע כי אתה עמדי". הוא מאוד הכניס לאווירה וכשיצאנו לקצה השני, איפה שכתובים המון שמות על הקיר, התיישבנו במעגל גדול ועשינו את טקס "לכל איש יש שם". הרבה בנות קראו שמות ממשפחתן, אנשים שנספו במשפחה שלהן.

בבוקר, כשהודיעו לנו שהטקס ייעשה בבלז'ץ ולא באושוויץ, ביקשתי מאבי המדריך שאני אקרא את שמות האנשים באושוויץ היות ושם הם נספו. הוא הסכים, ולכן לא הקראתי אותם שם. אני חושבת שאני מתחרטת על כך, אבל אני לא בטוחה.

כשהסתיים הטקס המשכנו ללכת, ראינו את כל שמות העיירות שתושביהן נרצחו. הייתה עוד אנדרטה קטנה, שם על הקיר היה חרוט את שירו של דן פגיס "כתוב בעיפרון בקרון החתום":

כאן במשלוח הזה

אני חווה

עם הבל בני

אם תראו את בני הגדול

קין בן אדם

תגידו לו שאני

מאוד התרגשתי שאני מזהה את השיר, שלמדנו אותו בספרות לבגרות.

משם נסענו לטרנוגראד, עיירה בה נטבחו זקנים וחולים כי לא יכלו להגיע לעיר הגדולה ולעלות לטרנספורט.

אנשים אלו נקברו בקבר אחים בעיירה.

עלינו שוב לאוטובוס ונסענו מטרנוגראד לקברו של ר' אלימלך מליז'אנסק. אמרו לנו שאם אנו רוצות, אנחנו יכולות לכתוב את הקשות שלנו על דף ולשים על קברו. הרבה בנות עשו זאת אבל אני לא. אני לא מאמינה בזה.

בתוך הבית בו יש את הקבר, רקדנו ושרנו. כל כך קינאתי שהן מאמינות באלוהים, שהן יכולות לנשות ולהאשים מישהו, לתלות בו את תקוותן, לשיר לו ולהלל אותו . זה בטח קל יותר כשמאמינים בו, שאם את לא מוצאת סיבה הגיונית למשהו שקרה, תמיד אפשר להגיד שאת כל כך קטנה וטפשה יחסית לאלוהים ושהוא יודע מה הכי טוב בשבילך.

עישנו שם גם טיש עם יין ועוגות. היה טעים.

משם נסענו ליער הילדים. המקום היה מלא ביתושים, ושמתי אל-תוש גם על הגדים. שמחתי ששמתי טייץ בדיוק ביום שהכי היה צריך אותו. היה שם טקס אבל הוא לא ריגש אותי. מסתבר שבית הספר ביקש שהאחים ייכתבו לנו מכתבים, ואחרי הטקס קיבלנו אותם. במקרה קראתי את של ענבל ראשון, והמילים הראשונות היו "שוש שלנו". ישר התחלתי לבכות. אחרי שסיימתי לקרוא את של ענבל, קראתי את זה של ארז. מאוד ריגש אותי לקרוא ולהבין הרבה יותר טוב. הוא כתב שאני מייצגת את מה שנאצים נכשלו לעשות, שאני צאצאית של שני ניצולי שואה. שכשאני אכנס לחדרי העינויים בבירקנאו, אני אדע שסבא שלי היה שם במשך שלושים ושש שעות, ללא שינה. שכשאני אכנס לתאי הגזים, אני אדע שאומה מעולם לא הייתה שם.

אלוהים, אפילו עכשיו אני בוכה. כל הזמן הזה שבכיתי שם, חייכתי. אני לא יודעת אם בכיתי מעצב על תוכן המכתבים או מהאושרשהמכתבים גרמו לי, אבל בכיתי. בפעם הראשונה במסע הזה, בכיתי.

כשנרגעתי קצת, סביון באה והתיישבה לידי, והתחבקנו. גם סוואנה באה אחרי ששוב התחלתי לבכות.

משם נסענו לבית חב"ד בקראקוב לאכול, איפה שבשבת גם נתפלל. האוכל היה מאוד טעים. אחרי שאכלנו, נסענו למלון.

לילה טוב.

יש עוד שלושה ימים שלמים, עליהם לא כתבתי, ואני מושכת את זה יותר מדיי זמן, יודעת שקשה לי מדיי לכתוב אותם. ב26 היינו באוושוויץ.

מקווה שתבינו.

My dad flied to Jakarta for three weeks on the week of my birthday. My birthday is in two days and I have no plans. I feel like I have no real friends. I need somebody to love me.

אני בטוחה שהרבה קוראים (אם יש הרבה בכלל חח) יזדהו איתי בפוסט הזה, כי הארי פוטר הוא תופעה.

אני זוכרת שהתחלתי לקרוא את הספר הראשון לאחר שאחותי הכריחה אותי לעשות כך, ממש בכיתה ב' (2002). ישר נשאבתי לספר, לקסם. כולם יכולים להזדהות עם אחת הדמויות הראשיות. הארי היתום שיש בו כל כך הרבה, אבל אף אחד לא אוהב אותו; רון בעל האמצעים הכלכליים המוגבלים הלא מאוד חכם אבל עם לב זהב; הרמיוני הגאון שקצת בשולי החברה כי היא פשוט נהנית ללמוד ולהעשיר את הידע שלה.

קראתי עוד ועוד, ראיתי כל סרט שיצא, וחיכיתי בחוסר סבלנות לספר החמישי במשך זמן רב. הייתה לי תקופה שקראתי גם פאנפיקים (סיפורי מעריצים), ולפעמים אני נהנית לחזור לאלו האהובים עליי. הארי פוטר היה תקופה שלי. הייתי מכורה לספרים, לסרטים, לסיפורים, לחדשות, לשחקנים ולתמונות. אני זוכרת שבכיתה שלי לא הרבה קראו את הספרים. אלוהים, אני זוכרת שרוב הכיתה שלי בקושי קראה. אבל לאלו שכן קראו את הספרים, שהיו מכורים בדיוק כמוני, התחברתי בקלות. כשלא היה על מה לדבר, דיברנו על הספרים או על הספרים שיהיו. דיברנו על מה שאנחנו מקווים לקרוא בספר הבא, על ההרפתקאות שג'יי קיי רולינג תכתוב על דף אך ורק בשבילנו. גם אחי החורג קרא אותם, וכשפורסמו גם הספרים החמישי, השישי והשביעי הוא קרא אותם לפני, היות והוא דובר אנגלית. תמיד דיברנו על זה, תמיד הנושא חדר לשיחה. אני זוכרת מקרה שכשהגעתי לבית שלו (לפני שאבא שלי ואשתו התחתנו) ודפקתי בדלת, הוא פתח את הדלת לכדי סדק ושאל אותי מה הססמא, ממש באותו הטון שהגברת השמנה שאלה בסרט הראשון. למרות שעכשיו אני זוכרת רק אחת, אז זכרתי את כולן.

הארי פוטר היה תקופה מדהימה בשבילי, ואני בטוחה שהוא היה הגיבור של הרבה ילדים בעולם.

עכשיו כשאני קוראת את הספרים, אני חייבת לקרוא אותם באנגלית. המשלב הלשוני של הספרים בעברית כל כך נמוך, שתוך שנייה אני יכולה למצוא מילה גבוהה יותר ומובנת לרוב האנשים למילה אחרת. אני לא מסוגלת לקרוא ספרים משלב לשוני כה נמוך, ולפעמים אני מתפללת שיעשו חסד לסדרה ויתרגמו אותה שוב. כשקראתי את הסדרה בפעם הראשונה באנגלית, היו כל כך הרבה מושגים שלא הכרתי. מושגים שבעברית נשמעים כל כך שונה. polyjuice (שיקוי הפולימיצי מהספרים השני והשביעי) או mudblood (בוצדמ/ית, קוסמים שנולדו לשני מוגלגים), או muggles, (מוגלגים, אנשים לא קוסמים).  לקח לי המון זמן להבין למה ג'יי קיי רולינג התכוונה במושגים הללו. כשקראתי את הסדרה באנגלית, פשוט נהניתי. היו כל כך הרבה מילים שלא ידעתי מה משמעותן שהייתי צריכה לפתוח אוקספורד. מילים שלעברית, פישטו אותן למשלב לשוני כל כך נמוך. אני לא זוכרת באיזה ספר זה היה, אבל היה קטע שהארי פגש לראשונה את צ'ארלי, או ביל. בכל מקרה, אחד האחים הגדולים של רון. סלחו לי אם אני לא מצטטת מילה במילה, אבל באנגלית היה כתוב "there was no other word to describe him. he was...cool", והתרגום העברי היה "לא הייתה מילה אחרת לתאר אותו. הוא היה פשוט...קול" וכן, עם ההטייה של המילה. האם המתרגמת לא יכלה למצוא מילה עברית? כי יש מילה שמתארת בדיוק את מה שהיא הייתה צריכה. המילה הזו היא "מגניב". בכל מקרה, הגיע הזמן שיתרגמו שוב את הסדרה.

כשהגיעה תקופת הדמדומים לא מזמן, בכיתה ח', לא השתתפתי בה. כן קראתי את הספרים (באנגלית, התרגום העברי נמוך כל כך), ואהבתי לנתח את האישיות של כל אחת מהדמויות, במיוחד של בלה, אבל לא נכנסתי להסטריה שעדיין קיימת. כשהגיעה התקופה של דמדומים, אמרו שהסדרה הזו תהיה כמו הארי פוטר. אבל אני לא מבינה איך רומן נוער כל כך מובהק יכול להתאים למבוגרים, לנוער ולילדים כאחד. במיוחד שבספר השלישי או הרביעי מתואר סקס. דמדומים אולי מקבל את אותה תשומת הלב, אבל הסדרה ממש לא באותה הרמה של הארי פוטר.

בעוד דמדומים עוסק בעיקר באהבה בלתי אפשרית, הארי פוטר עוסק בטוב נגד הרע וקבלת השונה. הסממן היחיד שדומה בין שתי הסדרות הוא העל טבעי ותו לא.

בכל מקרה, הארי פוטר היה ועודנו חלק ענקי מהחיים שלי. אחרי עשר שנים שלמות, אין יותר למה לחכות. אין ספר נוסף לחכות לו בכליון עיניים, או עוד סרט לבקר. עוד סרט להתאכזב ממנו בטענה שדווקא את הדברים החשובים, לא הכניסו. עוד ספר להזמין חודשיים מראש ולהיות הראשונים בחנות כדי לקנות אותו. עוד זכרונות, עוד פרמיירות. אני לא רוצה להיפרד ממנו, אני לא רוצה להיפרד מהילדות התמימה הזו.

מה עושים כשהכל נגמר, אבל הזכרונות נשארים?