יש לי עבודה. אני עובדת באופיס דיפו. נחמד, בערך.
אני קופאית שם, ועם רוב העובדים התחברתי, וגם הלקוחות אומרים לי שאני מאוד נחמדה.
אבל מה עם הזכויות שלי?
אני צריכה לעבודה שמונה וחצי שעות ביום אם לא קצת יותר, כאשר המקסימום שמותר לי לעבוד הוא שמונה שעות. עכשיו, זה לא כזה העניין שמעבידים אותי עוד חצי שעה. זה יותר העניין שבעשר וחצי יוצא האוטובוס האחרון שלי הביתה, ואם עד עשרים וחמישה לאחת עשרה אני לא בתחנת האוטובוס שלי, לא יהיה לי איך לחזור הביתה. זה יותר העניין שבימי שישי שאני עובדת, אין אוטובוסים אחרי שתיים וחצי, ועכשיו החליטו להשאיר את החנות פתוחה לא עד שלוש (מה שאומר שהמשמרת מסתיימת בסביבות שלוש וחצי - שמונה וחצי שעות משמרת), אלא עד שלוש וחצי. מה שאומר שאני אעבוד פאקינג תשע שעות, כשהתחבורה היחידה שאני תלוייה בה היא אמא, והיא לא תמיד יכולה להסיע אותי בשעה שבא לי. בוא נוריד את העובדה ששבת נכנסת שלוש וחצי שעות אחרי שאני מסיימת משמרת, כן?
ומה בנוגע ל"חוק הזכות לישיבה בעבודה"? אם תגידו את זה לאופיס דיפו, רגע, מאיפה בכלל החוצפה שלי לרצות לשבת במשך המשמרת שלי ולא לעמוד במשך שמונה-תשע שעות?!
בלילה בין רביעי לחמישי, שלחתי לאחראי שלי טקסט שאני לא מרגישה טוב ושאני לא אגיע למשמרת הבוקר. בשמונה וחצי בבוקר הוא שלח לי טקסט וכתב שהוא צריך טובה, שאעשה משמרת ערב. אמרתי לו שאני חולה ושאני לא יכולה. הוא החזיר לי שהוא יודע, אבל אין מי שיעבוד והוא צריך שאעשה מאמצים. אחרי שביטלתי משמרת ואמרתי שאני חולה, הוא רוצה שפשוט אעבוד מאוחר יותר, אתם מבינים מה זה בכלל? שלא שמים עלי?
חשבתי במשך רבע שעה אולי, כי אני באמת צריכה את הכסף. החזרתי לו טקסט ואמרתי לו שאם אני עובדת, זה עד תשע. הוא החזיר ואמר לי שסגן המנהל אומר עד עשר. החזרתי ואמרתי שאני לא יכולה.
בשלוש ועשרים אני מקבלת טלפון ממספר שאני לא מכירה. זה היה סגן המנהל. הוא שאל למה עדיין לא הגעתי, ואמרתי לו שאני לא יכולה עד עשר. הוא אמר שאני אעבוד עכשיו ואעבוד עד תשע. הגעתי.
אני לא יודעת אם הכריחו אותי להגיע, אבל ככה זה הרגיש. שאני חולה מתה, ומכריחים אותי להגיע לעבודה כי אין מי שיעבוד. המנהל ראה את המצב שלי ושאל אם אני בסדר. אמרתי לו שבכלל לא הייתי אמורה להגיע היום ושאני חולה. הוא אמר לי ישר שאני יכולה ללכת ברגע שכל העובדים מסיימים את ההפסקות שלהם, כדי שלא יהיה חסר מישהו בקופה. הלכתי בתשע וחצי, אבל רק בגלל שהיה חשבון של שלושת אלפים שקלים שלקח קצת יותר מחצי שעה.
ביום שישי הגעתי בשבע בבוקר מתה מעייפות כי לא הצלחתי לישון כל הלילה. כשסגן המנהל הגיע אמרתי לו שאני הולכת בשלוש וחצי כרגיל, והוא לא הסכים לי ואמר שאין שום מצב שאני הולכת לפני שכולם הולכים.
הזכרתי את העובדה שאני תלוייה באנשים אחרים כשזה מגיע לימי שישי?
בשלוש ורבע, באתי אליו ואמרתי לו שאני הולכת. הוא אמר שאני לא יכולה, ואחרי שאמרתי לו שאני עובדת מעל שמונה שעות ושאסור לו להעסיק אותי עכשיו, הוא אמר לי שלא מעניין אותו. בדיוק לידי עמדה עוד עובדת (מבוגרת, וותיקה בחנות) שאמרה לו שהיא צריכה ללכת כי האוטובוס האחרון שלה הביתה הוא עכשיו ושהיא בכלל לא גרה בעיר בה אני עובדת, והוא אמר לה בפשטות: "תלכי ברגל".
עכשיו, אני לא הולכת לתבוע אותם. אני בסך הכל רוצה שיישמרו על הזכויות שלי ושיכבדו אותי.
היום האחראי עליי רוצה לדבר איתי, ואני מניחה שסגן המנהל סיפר לו מה שקרה ביום שישי. אני כבר לא יודעת מה לעשות...
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
