אני יודעת שאני קצת מאחרת בכתיבת הפוסט הזה, אבל לא היה לי כל כך זמן לכתוב אותו. מבחנים, ישב"צים, שוק פורים.. אפשר להגיד שאני לא משתעממת.
למזלכם ולא למזלי, אני קצת (הרבה) חולה ויש לי זמן עכשיו לכתוב את הפוסט המיוחל.
בשנה הזאת עבר עליי המון. אי אפשר לשים את ה"המון" הזה כמשהו שיגדיר את מה שעבר עליי.
אני אנסה לזכור הכל ולכתוב כאן בקצרה בעזרת היומנים שלי, בתקווה שתסלחו לי (אם מישהו קורא כאן עדיין בכלל):
לפני שנה, בתקופה בה עזבתי את הבלוג, הייתי בדיכאון. אני לא בדיוק זוכרת מה התחיל את זה, או אם היה בכלל טריגר, אבל היה לי אחד כזה. נו, אתם יודעים.. ההרגשה הזו של לא לרצות לקום מהמיטה? הייתי עושה הרבה בעיות להורים שלי, הברזתי מהשיעורים ברמה לא נורמאלית, ובכיתי כל הזמן.
בזמנו חשבתי שבית הספר הוא זה שהמליץ על הביקור במכון להפרעות אכילה, אבל לפני כמה חודשים נתקלתי במכתב מהפסיכולוגית נירה כפיר שכנראה נשלח לאחר הפגישה היחידה איתה (היא הייתה הפסיכולוגית של כל המשפחה שלי בעיקרון) שנכתב בו לאמא שלי שהיא ממליצה מאוד לקחת אותי לשם.
בכל מקרה, כשהייתי שם אבחנו אותי כאחת שאין לה שום הפרעת אכילה - אבל יש לי דיכאון.
22.2.10
זהו אחד הימים שזכורים לי בבירור. באותו היום לא רציתי ללכת לבית ספר בשום מחיר, ולאמא שלי כבר נשבר והיא איימה - כמו תמיד - שהיא תתקשר לאבא שלי. כמובן שלא היה אכפת לי כי הייתי בטוחה שהיא סתם מאיימת, וניסיתי להרדם שוב.
היא התקשרה לאבא שלי, ובמקום לנסות לדבר איתי בטלפון או כל משהו אחר, הוא בא לבית שלי מהעבודה וניסה לשכנע אותי ללכת לבית ספר.
היות והייתי עם פניי לכיוון הקיר, הוא טלטל אותי קצת כדי שאקום, אבל ברגע שהוא ראה שאני לא מתכוונת להתהפך הוא משך אותי בכוח מהמיטה. הכאיב לי. התחלתי לבכות. טוב, לא לבכות ממש. סירבתי לייבב, אבל את הדמעות לא יכולתי לעצור ונתתי להן לזרום על פניי. אני לא זוכרת בדיוק מה הוא אמר לי, אבל אני כן זוכרת שהוא אמר לי שני דברים; הוא שאל אותי למה אני בוכה, והוא אמר לי ממש במילים אלו "אני מעולם לא הרבצתי לילדים שלי". המשפט הזה כל כך הכאיב לי... האם הוא התכוון לעשות יותר מלהכאיב לי בעצם המשיכה החזקה? האם הוא כמעט ולא יכל לשלוט בעצמו? לאחר חצי שעה בערך שהוא ניסה לשכנע אותי ללכת לבית ספר ברוגע, נמאס לו והוא אמר לאמא שלי שאולי מסגרת בית הספר לא מתאימה לי יותר - והלך.
עד היום אני שואת את עצמי, איך אפשר לא לנסות להבין את המצב הנפשי הקשה שהייתי בו? איך אפשר לא להבין שהייתי אז בדיכאון?
בסופו של דבר, בכיתי במיטה בקול שנייה לאחר שהוא עזב, ולא הלכתי לבית הספר.
לאחר כמה זמן קיבלתי כדורים נגד דיכאון (פלוטין, אולי? אני לא זוכרת מה היה הראשון), וסבלתי מתופעות הלוואי מאוד, אז החליפו לי אותם. כך עבר כמה זמן, ובהדרגה הפסקתי איתם. מדעתי. בפגישה הבאה בו ראיתי את הפסיכיאטר שנתן לי את הכדורים, הוא אמר לי שאני חייבת שוב לקחת אותם ולהקפיד על זה. ידעתם שאחת מתופעות הלוואי של כדורים נגד דיכאון היא אובדנות?
2.4, יום לאחר שהתחלתי שוב את הכדורים נגד דיכאון.
וואו... אני אפילו לא יודעת איפה להתחיל. רק מהזכרונות של היום הזה עולות לי דמעות בעיניים, מהמחשבות שעברו לי בראש באותו היום.
הייתי אמורה להיות אצל אבא שלי באותה השבת, אבל הוא היה בחו"ל - כרגיל.
בסופי שבוע שאני אצל אבא שלי (או לפחות אמורה להיות שם), אמא שלי אצל ההורים שלה. ובלשון המעטה, אני שונאת להיות אצל סבא וסבתא שלי. סבתא שלי סיעודית, וסבא שלי כמעט חרש - כך שחייבים לצעוק והטלוויזיה צורחת. ולא רק זה, לסבתא שלי מאוד משעמם במיטה שלה, אז היא קוראת למישהו אחר כל שתי דקות כדי שיבדרו אותה. נכון, אין לי זכות להתלונן, תחשבו מה שתחשבו. אבל זה לא נקרא סבא וסבתא, זה נקרא סבא רבא וסבתא רבתא. והם (מצד אמא שלי), נפטרו כשהייתי בת חמש.
לפני שנסענו לבית שלהם, נסענו לאחותי שעברה בזמנו לאביב ג', כדי לעזור לה עם ניתאי. אני הייתי בדיכאון ושכבתי על הספה שלה מקשיבה לגו גו דולז. אחותי שמה לב שאני בדיכאון ודיברנו הרבה זמן.
אני כבר לא זוכרת כמה זמן דיברנו, או מה אמרנו בדיוק, אבל דיברנו בעיקר על זה שאין לי חברים אמיתיים. על זה שיש לי את מיכל, וזהו. שאני מבזבזת את כל הזמן שלי על אנשים מחו"ל, אנשים שלעולם לא אראה. על זה שאין לי חברים. אני זוכרת שאמרתי לה, שאני באמת נהנית להיות לבד, להישאר בשקט שלי, וברוב הזמן אני אעדיף להשאר בבית מאשר לצאת.
היא קראה לי "יצורה", "מוזרה". היא לא בדיוק תרמה לדיכאון שלי.
אחרי כמה זמן אמא שלי חזרה (שכחתי לציין שהיא יצאה עם ניתאי לגינה כדי שיהיה לאחותי זמן לעבוד), ויצאנו לעבר המכונית. כשנכנסנו אליה, כל מה שאמרתי, היה "אני רוצה הביתה". צרחתי, ניסיתי הכל. פשוט רציתי הביתה. הגעתי למצב שכמעט בכיתי.
הגעתי להחלטה שברגע שאמא שלי תחנה את המכונית, אני אצא ממנה ואלך לתחנת המוניות הקרובה (היו לי בארנק מאה שקלים) ואסע הביתה.
יצאתי מהמכונית, והתחלתי ללכת לכיוון התחנה. כמובן שאמא שלי יצאה והתחילה לצרוח עליי כל מניי דברים, ולאחר שהיא ראתה שהייתי רצינית, היא התקשרה לאחותי שתבוא לקחת אותי הביתה. אני זוכרת שהיא אמרה, "אחותך נכנסה לאמוק! היא פשוט השתגעה! בואי קחי אותה הביתה!". זה כל כך פגע בי... אני אפילו לא יודעת איך לנסות לתפוס את הרגש הזה.
לאחר שהיא דיברה איתה, היא אמרה שהיא הולכת למעלה להוריה, מכיוון ששבת תיכנס בכל רגע והם כבר דואגים לה.
חיכיתי במשך עשרים דקות בערך, ואחותי באה לאסוף אותי. כשהיינו בדרך, עברנו דרך איילון ומתחת לגשר גאנדי. אני זוכרת שחשבתי, "is that bridge tall enough for me to die?". בסופו של דבר הגענו הביתה, ולאחר כמה מילים היא נתנה לי לצאת מהאוטו.
עליתי הביתה והייתי קצת על המחשב, חושבת על כל מניי דרכים להתאבד. דיברתי גם עם (לו)רן. לאחר חצי שעה בערך - שמונה בערב אם אני זוכרת נכון - מצאתי את הדרך הפחות כואבת, כדורים. זכרתי שכשסגרתי את דלת המכונית על האגודל שלי, במשך הלילה לקחתי שני אופטלגין וזה גרם לי להיות ממש מסוחררת. התחלתי עם אחד, אח"כ לקחתי את השני. ואז משום מקום, הבנתי מה אני עושה. נעלתי נעליים, לקחתי את המפתחות, ורצתי החוצה. רצתי לבית של מיכל, ומכיוון שהיא שומרת שבת שרקתי לה כמו שאנחנו תמיד עושים בשבתות, אבל היא לא ענתה. שרקתי עוד כמה פעמים, וישבתי על המדרכה עד תשע בערך, מחכה שאולי תצא החוצה לבלות עם חברים. זה לא קרה.
לא רציתי לוותר עדיין, אז הלכתי לביתו של "אילון" (אני מניחה שהאדיוט עדיין מסרב שאכתוב את השם שלו כאן), ומכיוון שלא היה לי מושג באיזה מן הבניינים הוא גר, התקשרתי אליו ארבע פעמים. הוא לא ענה.
בעשר הייתי בבית, מרגישה טוב יותר בזכות האוויר וההליכה שעשיתי. כבר לא רציתי להתאבד.
30.5-1.6
השבוע הזה היה אחד הדברים שאתם לא קוראים בכל מקום, או מרגישים.
אני אפילו לא יודעת איך להתחיל...
למיכל יש ידידים. ידידים גדולים. בערך בגיל 23. הם עושים סמים, שותים, מזדיינים...
כל החברים הקרובים שלה מכירים את הסיפור. היא טוענת שהם הטרידו אותה מינית. לא שהם אנסו אותה, אבל הם כן נגעו בה ללא רצונה.
כמו בכל בית ספר בישראל או בעולם, יש שומר בכניסה. השנה, השומר הוא בן עשרים ושלוש, ושמו חסוי לסיפור. הבן אדם עם לב זהב, אבל הוא גם חתיך וכל הבנות (במיוחד בשכבה שלי) נמרחו עליו בהפסקות. מיכל לא בדיוק נמרחה עליו, אבל הם כן דיברו המון והיא הבריזה מהמון שיעורים כדי לדבר איתו. לאחר שהוא עזב, הם גם נשארו בקשר. הם נפגשו מדי פעם, הוא הסיע אותה לכל מני מקומות... וכן, משהו לא בסדר בקשר הזה שלהם.
היא סיפרה גם לו את הסיפור, ולאחר כמה זמן הוא הלך למשטרה עם הסיפור הזה - ללא רצונה.
אני לא יודעת מה נכון ומה לא, מכיוון שהיא עכשיו טוענת שבכלל כל הסיפור עם הידידים הוא שקר ש היא סיפרה בשביל תשומת לב. הבעיה היא, שבסיפור אין שום דבר שמתנגש, וחוץ מזה, אם מישהו רוצה תשומת לב, הוא לא יספר משהו כזה גדול.
בכל מקרה, באותו היום בערך בעשר באו שני אנשים, ולקחו אותה מבית הספר כשכולם רואים אותה. עם מדים. אולי בשלב זה אני צריכה להזכיר שמיכל ואני נחשבות למסוממות של בית הספר, מסיבה בלתי מוסברת.
ממש עד היום האחרון של הלימודים הסיפור הסתובב ברחבי בית ספר.
היא סיפרה לי שהיא נחקרה במשך שבע שעות באותו היום, יום ראשון.
ביום שני בצהריים התקשרו אליי ממספר חסום, ומפני שחשבתי שזה אבא שלי עניתי לשיחה.
זה היה מישהו מהמשטרה. ביקשו ממני לבוא למחרת לתחנת המשטרה בת"א כדי לדבר איתי. כל כך פחדתי, לא ידעתי מה לעשות. הוא אמר שהוא צריך גם לדבר עם אמא שלי מכיוון שאני קטינה, ונתתי לו את המספר שלה היות והיא לא הייתה בבית.
כשאמא שלי חזרה הביתה היא דברה איתי על זה, והכחשתי בכל תוקף שאני יודעת מדוע זימנו אותי לשם. היא כמעט האמינה לי. היא אמרה שהיא לא רוצה שאלך לשם אם אין שום סיבה והיא אמרה את זה גם לאדם שהתקשר מהמשטרה, ובסופו של דבר הייתי חייבת להתוודות על מנת שאלך לתחנת המשטרה. מיותר לכתוב שמאז אמא שלי בודקת אותי בשבע עיניים כדי לדעת אם אני דוברת אמת או לא.
אחרי כמה זמן התקשרתי למיכל ודיברנו הרבה על מה שהיא עברה גם באותו היום ב"חדר החקירות", והיא אמרה לי שגם "אילון" זומן לשם. התקשרי אליו אחר כך וקבענו שניסע לשם ביחד למחרת.
נחקרתי במשך שלוש או ארבע שעות ללא הפסקה.
היום אני מתחרטת על חלק מהדברים שאמרתי ולא אמרתי לחוקרים. הייתי צריכה להגיד את כל מה שידעתי ולא לשקר למען החברה הכי טובה שלי. בכל זאת, יכולתי לעזור למצוא את האמת.
בסופו של דבר סגרו את התיק שנקרא "אבקת כפיות" (למה לעזאזל קראו לו ככה?) כיוון שכשלקחו למיכל את המחשב מהבית, הצליחו להרוס אותו עוד לפני שהדליקו אותו וכך לא יכלו למצוא עוד מידע.
1.7 - לילה לבן
אני לא זוכרת כמעט כלום, חוץ מהעובדה שהיה לי פשוט כיף. נסעתי עם מיכל לת"א בסביבות עשר באותו הלילה ועמדנו כל הדרך עם עוד המון אנשים שנסעו לת"א לחגוג את הלילה איתנו.
התחלנו עם בנים, פגשנו אנשים חדשים, מכרים ישנים, התוודענו למסיבת אוזניות, אכלנו, וכייפנו.
אחד הימים היותר טובים שאני זוכרת.
17.8-18.8
קמתי מוקדם בבוקר ונסעתי לעזריאלי להפגש עם כמה בנות. אחרי בערך חצי שעה שהיינו בעזריאלי, לקחנו מונית למלון דן. וואו, כל כך נהניתי באותו היום!
ידענו כי במלון הזה שוכנים הלהקה 30 seconds to mars, ולא יכולנו שלא לקחת את ההזדמנות הזאת. למלון הגענו באחת עשרה בבוקר אם אני לא טועה, ושאנון יצא לאחר שעה או שעתיים מהמלון וביקשנו יפה להצטלם איתנו ולחתום על כמה פוסטרים (אנשים שמכירים אותי, תמונות מהמיומיים האלה אפשר למצוא בפייסבוק). הוא הסכים בשמחה וכשסיים הלך לים שהיה בדיוק מאחורי (או לפני, תלוי איך מסתכלים על זה) המלון.
חיכינו בערך שעה וביקשנו משומר המלון לראות אם אפשר לבקש מהם לרדת ולהצטלם איתנו, כי כל אמן מחו"ל עושה את זה. עובדי המלון לא הרשו לנו לשבת על המדרגות, בקשו שנלך מהכניסה למלון והיו פשוט גסי רוח כלפינו. חיכינו עד ארבע בצהריים בחום אוגוסט כדי שהמלך ג'ראד לטו ירד מחדרו עם טומו וביקשנו להצטלם איתם. ג'ראד היה כל כך סנוב, בקושי נגע בנו כשהצטלמנו והתנהג שעשה לנו טובה. כשביקשתי לחבק אותו (ביקשתי!!!!) הוא אמר לא.
טומו לעומת זאת היה שמח מאוד והצטלם איתנו אפילו כמה וכמה פעמים, וכשאני הצטלמתי איתו בפעם השנייה הוא נגע לי בתחת.. אפשר להגיד שהיה כיף.
לאחר שקיבלנו מה שרצינו, החלטנו לנסוע לדיזינגוף סנטר לאכול ולעשות שלט. תאי ואני עשינו שלט בו כתוב Jared your zipper is open! ועמלנו עליו קשה מאוד. החלטנו שהיא תיקח אותו הביתה היות והיא גרה בת"א והנסיעה שלה קצרה יותר.
חזרתי הביתה מאושרת ושמחה עם הפוסטר החתום והטוש בו הם חתמו איתו, והעלתי תמונות לפייסבוק.
יום למחרת התעוררתי שוב מוקדם, התארגנתי ותפסתי אוטובוס לגני התערוכה. הגעתי לשם באחת עשרה וחיכיתי עם עשרות בנות לשעה שש המיוחלת בה נפתחות הדלתות.
כמה בנות החליטו בשיתוף ההנהלה שלאנשים שהגיעו מוקדם מגיעה העדפה, וכך מוספרתי במספר 55 - המספר האחרון. הכוונה הייתה שכשעומדים בתור לכניסה להופעה, האנשים שמוספרו יעמדו בתור משלהם ואותם יכניסו ראשונים.
במשך הזמן שחיכיתי הזמנתי עם תאי וסול פיצה לארוחת צהריים, השווצתי בשלט המגניב שלי ובעיקר העברתי את הזמן.
כשהגיע הזמן להעמד בטורים עשיתי את מה שבקשו ממני, ונכנסתי לאולם ההופעה בין האנשים הראשונים. כמובן שרצתי לעבר השורה הראשונה ותפסתי מקום טוב ליד תאי, הרי מעולם לא קרה לי שלא הייתי בשורה ראשונה בהופעה רצינית.
got no shame חיממו לשמחתי, היות ובהופעה הראשונה שלי (סימפל פלאן) הם גם חיממו.
ההופעה התחילה, והיה פשוט מדהים. לא יכולתי שלא לצפות ליותר. הוצאתי תמונות מדהימות, הלהקה שיתפה את הקהל וג'ראד אף שם לב לשלט שתאי ואני הכנו. היה פשוט מדהים!
ב-0:13 מתועד הרגע בו ג'ראד מגיב לשלט שלנו.
Jared: "Jared your zipper is open" you guys are perverts!
7.10.11
התחלתי לקחת ריטלין SR, עשרים מיליגרם.
15.11
אחד התאריכים שחרוטים לי במח. ההופעה של לינקין פארק!
ישנתי בלילה שלפני אצל מיכל והכנו (שוב) שלט להופעה שבו Mike your zipper is open!, הצטלמנו, ומצאנו דגל ישראל גדול להביא להופעה.
בבוקר קמנו בערך בתשע, התארגנו, אכלנו ויצאנו לדרך עם השלט והדגל.
כשהאוטובוס היה בהרצליה, אמא שלי התקשרה היות וגילתה שהברזתי מבית הספר. היא צרחה ואיימה עליי שאם אני לא חוזרת עכשיו לבית הספר היא תסע עד לגני הירקון ותיקח אותי משם בכח. חזרתי לבית הספר ושהיתי שם במשך שעתיים. בכיתי קצת, אבל מיכל ואני הגענו בסופו של דבר לגני הירקון בשלוש ופגשנו חברים ואנשים חדשים. אפילו שיחקנו טאקי! היה הזוי...
פתחו את השערים כשעה קודם מהצפוי, ורצתי ממקום למקום עם הכרטיס עם מיכל ובזכות הריצה היינו שורה ראשונה. פאקינג שורה ראשונה בלינקין פארק!!!!!
קודם פתחנו את הדגל שעליו כתבנו את שמינו, תאריך ההופעה ותודה, וכל הצלמים באו לצלם אותנו עם הדגל.
בסליחה מכם אני אדלג על קוואמי והחלבות, כיוון שאני לא זוכרת יותר מדיי מהם.
כשלינקין פארק הגיעו היה פשוט מטורף; דחיפות על השער, דחיפות ימינה, שמאלה... היה אפילו זמן קצר בו עמדתי על קצות האצבעות. מיכל ואני פתחנו את השלט מדובר, וכמה מאנשי ההפקה של לינקין פארק הצטלמו איתו. עם השלט שאנחנו עשינו! הייתי כל כך גאה בעצמי, ואפילו פניקס דיבר איתנו קצת על השלט מהבמה.
מייק קרא כמה פעמים את השלט, ובכל פעם שהסתכל לעברינו הוא חייך. הוא אפילו בדק את הרוכסן שלו!
אני לעולם לא אשכח שבשיר papercut, בקטע השיא כשמייק שר את "the sun goes down", הוא שר את החלק הזה שנייה או שתיים יותר ממה שהיה צריך כי הוא הסתכל על השלט שלנו!! לא על הקהל שסביבנו, אלא ממש על השלט!
כשההופעה הסתיימה הלכנו לכיוון היציאה והיה ערפל לא נורמאלי. יכולתי לראות רק מטר קדימה, ואם לא האורות של מכונית המשטרה - רוב הסיכויים שגם הייתי הולכת לכיוון הלא נכון.
חזרתי מההופעה עם שרירים תפוסים ברמות שלא יתאורו, אך זה היה שווה את זה. היה פשוט מדהים!
אין לי כח יותר לכתוב, אז אני ממש אתמצת את הדברים הבאים:
בית ריק עם בירות ונרגילה, נשיקה ראשונה עם בן (דביר) שהחליט מאוחר יותר שזה היה סטוץ, מורה לעיצוב גרפי מטומטמת וללא ערכים, מוזיאון לאמנות בת"א המדהים, אודישן לכוכב נולד בו לא עברתי, בגרות חוזרת בהסטוריה, תעודה עם ממוצע תשעים, הופעה של התקווה 6, יד ושם עם בית הספר, מסיבת הפתעה למיכל משולבת במתכונת בספרות שגרמו ללחץ לא נורמאלי, היום.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
