ואחרי ככלות היום .

והוא נהרג בחלומי.ואני הייתי לבד.במציאות,אין את ההרגשה של הביחד.אין את ההרגשה של החום והאהבה.ואולי בחלום,הכל משתנה.אך שום דבר לא קורה.

יש עוד כוחות והמחשבות באות והולכות.אולי לחתוך.אולי לדקור.אולי לקחת.אולי להשתמש.אולי לא.אולי כן.והמחשבות נשארות.תקועות במוח ובסופו של דבר או שהן מתפרצות או שהן בורחות לבן אדם אחר.אין ממה לפחד הרי לא?,הרי אני מחליטה את גורלי,למרות שכרגע אני לא שולטת.זה הוא השולט.

והוא נהרג בחלומי,אולי הדרך האחרונה לומר שלום,כך הוא היה.כועס.חייכן.אוהב.מבקש.צועק.עדיף לרוץ,לצעוק לעולם.לא לחשוב יותר על כולם.וזאת לא אני.אני הילדה.אותי הם צריכים אבל לא רוצים.יוצא שאני תמיד שותקת.לא מדברת.ואם כן זה בכתיבה.הכל מסובך.כמו החיים.כמו הכתיבה והמילים.אולי מתוך השירים הכל יצא.מהנגינה שמרגיעה את השרירים שהתעייפו להם מהריצות ומהבריחות.והוא נהרג בחלומי.וכך במציאות..