אני יודעת שזה יכול להישמע קצת מלחיץ, אבל באמת שאנחנו ממש בסדר. אני יודעת שזה נראה מהר, וגם לנו, ואנחנו כל הזמן צוחקים על זה, אבל כשיודעים יודעים אני מניחה. אנחנו לא מתחתנים אחרי יומיים או משהו, כן? אבל לשנות סטטוס לאין א רילישנשייפ גורר תגובות דומות מסתבר!

אנחנו כן רוצים ומנסים להכיר אחד את השני טוב יותר, אבל באמת שאנחנו מרגישים כל כך בנוח אחד עם השני. הוא אומר שלא היה לו את זה אף פעם, אבל אני יודעת שעם נאור היה לי משהו מאוד דומה. כבר בפעם הראשונה שדיברתי עם נאור ידעתי שהוא הולך להיות הראשון שלי. 

אנחנו לא קופצים לזה בצורה עיוורת או משהו. היה חשוב לי לראות שהוא באמת עומד על הרגליים, ושהמשפחה שלו נורמטיבית (כמעט) לחלוטין. יש לו אחות גדולה שנשואה ויש לה ילדה מקסימה בת ארבע שמאוד חשובה לדניאל (למקרה שלא אמרתי את השם של הבחור קודם.. ורואים שזה רציני?? אני קוראת לו אפילו בשם!) ואח גדול שנשוי וגר עם אישתו וחצי מהמשפחה שלה בישוב שהיא גדלה בו, שמלא בשדות ושטחים, וחוות סוסים, ודניאל נפגש עם ההורים שלו פעם בשבוע, הוא עובד בעבודה קבועה, הוא למד, שירת בצבא, והכל אצלו ממש בסדר.

כל פעם שאני חושבת עליו עולה לי חיוך, והוא לא מפסיק להגיד לי כמה כיף לו לשמוע אותי ולדבר איתי וכמה שזה מרגיע אותו. אז זהו. לפעמים כשזה נכון, זה פשוט נכון. באמת שאנחנו משתדלים שלא להיות עיוורים לחלוטין, ואנחנו מנהלים כל מיני שיחות על הסודות הכי כמוסים שלנו כבר עכשיו, שלא יהיו שום שלדים בארון, אבל עדיין. באמת שזה מרגיש כאילו זה מאנט טו בי.

אז זהו. מקווה שהרגעתי קצת קוראים מודאגים, בהצלחה לכל הסטודנטים (וגם לי) בתקופת המבחנים שתעבור עלינו לטובה (לא מאמינה שסיימתי שנה א'...), ותשמרו על עצמכם :)