הבחורה המקסימה הזאת העבירה לי את שרביט הפעם הראשונה וקצת קשה לי לבחור. אני לא אוהבת פעמים ראשונות ולרוב לא זוכרת אותן, אבל בחרתי באירוע שנראה לי דווקא משמעותי מספיק.

הפעם הראשונה (והאחרונה נקישה על עץ שלוש יריקות) שהתאשפזתי ללילה בבית חולים הייתה כשהייתי בת 16. ביום רביעי עשיתי בדיקות דם בשש בבוקר, אבא שלי נסע באיזור עשר לבית מלון עם חברה שלו והכל היה רגיל, תחילת החופש הגדול אם אני לא טועה, יומיים לפני המתכונת בלשון.

אבא שלי קיבל טלפון באיזור 16:00 מהמעבדה שעשתה את הבדיקות דם על זה שההומוגלובין שלי נמוך מאוד והוא חייב לקחת אותי דחוף דחוף לבית חולים כי אם לא אני אמות בזה הרגע. יותר מלחיץ מזה לא נראה לי שיש. הוא שלח את אחותי לשמור עלי כי הוא וחברה שלו היו רחוקים מידי, והם חזרו ביום שאחרי והוא לקח אותי ישר לאסף הרופא. בגיל 16 הקשר שלי ושל אבא שלי לא היה משהו בלשון המעטה. אני זוכרת שעד כיתה ה' לא החלפתי איתו כמעט מילה, הייתי אומרת לו היי כשהוא היה מגיע הביתה וזהו. את רוב זמננו העברנו בלריב, הוא צועק עלי ואני בוכה בלי קול. יש לי מנגנון כזה שבשנייה שצועקים עלי נפתח לי הברז והיו פעמים שהוא היה מאשים אותי שזו העמדת פנים. התעצבנתי כשהוא הסיע אותי לבית החולים ואמר "אם הרגשת שמשהו לא בסדר אז למה לא אמרת לנו קודם?" כי אמרתי כבר המון פעמים ופשוט האשימו אותי שאני היפוכונדרית. האשפוז בבית החולים, גם אם הוא היה רק ללילה אחד, היה האירוע הכי משמעותי במערכת היחסים שלנו. זו הפעם הראשונה שפתחתי את הפה וצעקתי עליו. את הרוב הוא לא זכר והייתי צריכה לספר לו עוד כמה פעמים אחרי. לקחו איזה שלוש פעמים שבהם הייתי צריכה להגיד לו שאני רוצה לגור בבית גם כשאני אתבגר, ואני רוצה שהילדים שלי יכירו אותו ונבוא לבקר בסופ"שים עד שהוא בכלל קלט וזכר את זה, ויש מצב שהוא שכח ושכח לשאול. אני חושבת שבכלל הגיל הזה שלי לא היה קל בשבילו. אחותי הבכורה עזבה את הבית למשפחה מאמצת כשהיא הייתה בת 16, ומלבד העובדה שאבא תמיד חשב שאנחנו דומות בהכל, הוא גם קרא לי כמה פעמים בשם שלה בטעות ולא תיקן כמו שבדר"כ עושים כשיש ארבע ילדות בבית ומתבלבלים בשמות. 

כל החוויה פתחה לנו שער להרבה שעות שהעברנו ביחד. נכון, זה היה בחדרי המתנה לרופאים, מעקבים ובדיקות, אבל זה היה הזמן שלנו ביחד. לא היה קל לתחזק את הקשר שלי ושל אבא, משני הכיוונים אני מניחה. הוא היה בטוח במשך שנים שלא משנה מה הוא יעשה אני ואחיות שלי לא נרצה אותו כחלק מהחיים שלנו בשנייה שנוכל לדאוג לעצמנו מבחינה כלכלית, ועד היום אני שמחה שנלחמתי בזה ונלחמתי בנוחות של שגרת הריבים הזאת. העובדת הסוציאלית שלי לימדה אותי כבר חצי שנה לפני שאני לא יכולה לשנות את אבא שלי, אבל בשביל עצמי אני צריכה לשנות את איך שאני רואה את אבא שלי, ועד האשפוז לא הייתה לי הזדמנות לראות אותו כמשהו אחר, כאדם הדואג והאכפתי שהוא, ולהוציא אותו רק ממסגרת הקונטקסט. גם בצבא נלחמתי על הקשר שלנו, הייתי דואגת להתקשר אליו כל יום בשש בבוקר, כי הוא מתחיל לעבוד בחמש וזו הפסקה דיי מיותרת, והיינו מדברים על כלום ושום דבר, ובעוד שפעם אהבתי את זמן האיכות שלנו בו אנחנו יושבים, אומנם בשקט, אבל לפחות אחד ליד השנייה, היום אני שמחה שאנחנו יכולים לדבר שוטף על שטויות.

נראה לי שאני אעביר את השרביט לנונה, ואם עוד מישהו רוצה הוא יותר ממוזמן.