אני מתוסכלת מחיי כרגע.

בסוף יצאתי ביום העצמאות עם חבר טוב ושני חברים שלו שלא הכרתי. יצאנו לפאב ברחובות והיה ממש נחמד, ואני וחבר שלו דיברנו כל הערב, ויום אחרי הוא קיבל את המספר שלי, והתחלנו להתכתב בווטסאפ, ואז נפגשנו אתמול, והיה ממש כיף ונחמד, אנחנו באותו ראש ועם אותו הומור, אבל כאילו.. פשוט אין לי כוח. הוא נישק אותי וכל מה שעבר לי בראש זה "לא בא לי". פשוט לא בא לי להיות עם מישהו נראה לי. וזה באסה. אני לא יודעת איך מנהלים את השיחות האלה של "שומע.. לא נראה לי שזה ילך בסוף" כאילו.. אני יודעת שזה לא שהוא יהפוך עכשיו לשבור לב מרק דייט אחד, אבל אין לי כוח להתמודד עם השטויות האלה עכשיו מסתבר.

ביום חמישי הייתי אצל פסיכיאטרית חדשה במודיעין. יש רק שתי פסיכיאטריות בעיר שעובדות עם מכבי, אחת הייתי מטופלת אצלה ושנאתי אותה, ולשנייה הייתה רשימת המתנה ממש ארוכה אבל בסוף הצלחתי. היא נראית קצת פסיכית, אבל קורה. סיכמנו שנעלה לי את המינון וזה קצת מצחיק אותי כל פעם שמסכימים לעלות לי את המינון כי זה כאילו תרופה לדיכאון יותר חזק אז צריכים לשלוח את כל התיק הרפואי שלי לקופת חולים בשביל שהיא תאשר שאני באמת יכולה לקחת את התרופה למרות שכבר לקחתי אותה בעבר וניסיתי להוריד במינון וזה קצת אידיוטי. היא הגורם המטפל הראשון שאיי פעם העלתי בפניו את הרצון שלי לפגוע בעצמי למרות שיש לי את הרצון הזה כבר מאיזה גיל 18. זה לא נטייה התאבדותית או משהו, סתם לגרום לעצמי לכאב כלשהו. העניין הוא שכשאתה סובל מניתוק רגשי והגוף שלך לא מרגיש כמו הגוף שלך בכלל, אז אתה פשוט רוצה לשבור יד או רגל כי אז זה תזכורת תמידית לזה שאתה באמת מרגיש. כמו שהשורה הקלישאתית באיריס של גוגו דולז אומרת בתרגום חופשי "כשהכל מרגיש כמו סרט, אתה מדמם רק בשביל לדעת שאתה בחיים". אל תדאגו, לא עשיתי עם זה כלום ואני גם לא אעשה כנראה. 

בעבודה יחסית סבבה. הבוסית דיי מעצבנת, אבל לרוב אני עובדת לבד אז אני מבליגה. וזהו נראה לי. אני משתדלת לנצל את החופש מהלימודים להשלמת פערים בתחומים שונים בחיי, עוד חודש ושלושה ימים נגמרת השנה ויהיה כיף בטירוף. בינתיים תשמרו על עצמכם ותהיו טובים, ביוש.