אני כל הזמן בין לבין כזה. בדעותי הפוליטיות אני בדיוק באמצע. בשיחה עם מישהו ימני אני יוצאת שמאלנית ולהפך. זה כאילו יש לי פיצול אישיות. גם בדברים אישיים שקורים אני מביעה שתי דעות מנוגדות לחלוטין ומחליטה בתוך עצמי מה פחות נורא. זה מעפן. מצד אחד כן, זה דיי שימושי בהרבה מקרים, אבל מצד שני כשאני מגיעה למקרים בהם אין צד אחד ברור יותר אלא ניגוד אנטרסים מוחלט, אני נתקעת בלולאה אינסופית של תהיות והתחבטויות מתישות לחלוטין.

אתמול נפגשתי עם הידיד שכמובן נפרד מחברה שלו. הוא הבחור הכי מדהים בעולם. כל כך מדהים, שאמרתי לו בעצמי שאם יום אחד אני אפגוש ג'יני, המשאלה הראשונה שלי תהיה שהוא יהיה מאושר. כי כל כך מגיע לו. היה לי קראש מטורף עליו בתיכון למרות שלא החלפנו מילה, ואחרי שיצאתי כמה פעמים עם חברים שלו לפני שנה הוא פתאום התחיל לדבר איתי והתקרבנו ממש ולא היה בניינו כלום למרות שהיה ברור לשנינו שאנחנו הולכים לשכב יום אחד. ואתמול בלילה הייתי אצלו, וכמובן ששכבנו אצלו על המיטה וראינו סרט והוא היה כזה "חלאס אליה, בואי נשכב וזהו, היינו צריכים לעשות את זה כבר ממזמן", וידעתי שזה לא יהיה דבר חכם, כי אני לא כזאת מפגרת. אני מחפשת קשר רציני והוא הרגע נפרד מחברה שלו, וברור לחלוטין שאני מרחק שנייה מלהתאהב בו ושחבל שזה סתם יהיה מכוער כי הוא באמת מדהים ואני מתה עליו, ואמרתי לו בעצמי שאם לא הייתי מתנזרת מסטוצים אז בכיף, וגם אני יודעת שהוא ממש לא מסוגל להעריך בנות ששוכבות בדייט ראשון (כי זה הורס את כל הטיזינג) והייתי כזה "וזה אפילו לא דייט! אני לא יכולה לשכב איתך במינוס דייטים!" והוא היה כזה "כן.. אבל ברור לשנינו לחלוטין שאני לא מחפש עכשיו משהו רציני" ואני לא מאשימה אותו כי מצבו הזוגי בהחלט בקאנטים, ועם כל הרצון שלי לעשות אותו שם ואתמול ואפילו פה ועכשיו ולנצח, לא עשינו כלום. ועכשיו אני שקועה בכעסים על עצמי. כי כן, זה היה הדבר הנכון לעשות, אבל כוסעמק. ורק ביום רביעי דיברתי עם העובדת סוציאלית על זה שעצם העובדה שעוד לפני שאני יוצאת עם בחור אני מודיעה לו שאני בקטע של משהו רציני יכול דווקא להרוס לי, כי יש מספיק מערכות יחסים שהתחילו כסטוץ והפכו לחתונה, והוא בנאדם שידוע שכל ריבאונד שלו נגרר על לפחות שנתיים וחצי, ואוף. זה באסה. כי עכשיו אני סתם אהפוך לאובססיבית שמחפשת איך להתחיל איתו שיחות חסרות תוכן, והוא סתם בסופו של דבר ימצה את כל הקטע הזה למרות שהוא אמר לי מליון פעם שהוא מת עלי בעצמו, ואפילו אמר לי אתמול "אין, רק את יכולה להצחיק אותי כשאני מרגיש כל כך חרא". עד אתמול הייתי בטוחה שהוא לא בקטע שלי, כי היו לו מספיק הזדמנויות שהוא סירב להן, וזה היה הרבה יותר נחמד לדעת שהוא לא בקטע מאשר חצי בקטע. 

השבוע שמעתי מליון פעם את המשפט "אתה בוחר במי להתאהב". ואני לא כל כך מאמינה בו. קשה לי להאמין שעם כל הצהרות הרצינות שלי על ההתחלה, ועם זה שבחורים אומרים לי בעצמם שהם מחפשים משהו רציני, וחברים שלהם אומרים לי בעצמם "איזה כיף לראות אותו בקטע רציני" אז אחרי חודש וחצי הם נפרדים ממני, ואומנם זה מסיבות שלא קשורות אלי ואין לי שום דרך לשנות, אבל מצד שני אני לא יכולה שלא לקחת את עצמי כמכנה המשותף ולבדוק מה אני עושה לא בסדר. אני יודעת שלפעמים אני מפגרת ובוחרת להתאהב בידידים שלי שברור לחלוטין ששום דבר טוב לא יצא מזה, אבל אני יודעת את זה באמת ובתמים. אבל איך לעזאזל אני מצליחה להתאהב בבחורים עם הצהרת כוונות ברורות ושבסוף מסתבר שזה כלום?.. מה אני עושה לא בסדר?..

תמיד הגדרתי את עצמי כבחורה של קשרים ארוכים, אבל איי אפשר להתעלם מזה שמאז הקשר עם נאור שהיה שנתיים וחצי, נאור הצליח להחזיק מערכת יחסים במשך שנה, ואני הספקתי להחליף בינתיים שלושה חברים כשהכי הרבה זמן היה שלושה חודשים. אין לי כוח. זה מתסכל ברמה אחרת.