זה מפגר. באמת שהייתי בטוחה שזה נגמר לי כבר. מגיל 16 אני נלחמת על משפחה נורמלית ולחיות בסבבה, נלחמת על לא לעזוב את הבית שנייה

אחרי שאני משתחררת מצה"ל, והופ, אני ממש כבר בקטע שאני חושבת שאני אשאר בבית עד שאני אסיים את התואר, ואז בא ריב אחד מפגר ובא לי

לעוף מפה. ממש. בחיים לא חשבתי שיכולה להיות לי סלידה כ"כ קשה אחרי כ"כ הרבה שנים של אימון. בא לי לעזוב לתל אביב. השבוע. עכשיו.

תל אביב אומנם יקרה יותר, אבל יש בה יותר עבודות זמינות, והשכר לשעה שם גם גבוהה יותר בהתאם. לא בא לי לראות אף אחד מהבית שלי, לא בא

לי לדבר עם אף אחד מהבית שלי, העברתי אתמול את כל אחר הצהריים בלבכות, וזה לא שהבוקר הזה שונה יותר. יש לי היום בצהריים חונכות בתל אביב

ואני לא יודעת איך אני אמורה להגיע כשהעיניים שלי נראות כאילו אני אישה מוכה. באמת שהגעתי לשלב שאפילו חבל לי שלא עזבתי את הבית בגיל 16.

לפחות אז הייתי מקבלת כל מיני הטבות, וכבוד הרבה יותר גדול מזה שאני מצליחה לעבוד על תואר. עד כדי כך אין לי כוח. בא לי לעוף מפה.