האופי מראה את החיים

~שרה~    החיים הם חרא!   ~סוף שירה~

טוב, החלטתי להקפיא את התחרטות בינתיים, כי לא כל כך אהבתי אותו.

התחלתי סיפור חדש בשם "עולם של מוזיקה",

אני יודעת שהפרק הראשון שלו מעפן ומשעמם, אבל זה נחוץ!!!

פרק 1

"קדימה, את תצליחי" לא, לא הצלחתי. לא נראה לי בכלל שיהיה לי כישרון לזה אי פעם. "אני בטוח שתצליחי. צריך הרבה מאוד אימונים כדי להצליח" לא האמנתי לו. כמה אימונים? אני לומדת כבר שנתיים שלמות, והצלחתי קצת, אבל לשיר באמת? לא נראה לי שאצליח. "אל תיכנעי עכשיו. את יודעת כמה זמן לקח לי ללמוד לשיר? שלוש שנים. את רק שנתיים, ואם תמשיכי להתאמן כל יום, אני בטוח שתשתפרי בהקדם" שלוש שנים ולזה הוא נהפך? כן, אני חייבת להשתדל! אני אצליח לשיר, גם אם זה יהרוג אותי!!!

"אמא" צעקתי לאמא שלי. אני לין, בת 12. "מה מותק?" שאלה אמא וירדה במדרגות לכיוון המטבח. "אני טסה" אמרתי ולקחתי את תיק בית הספר. "לא שכחת כלום?" שאלה אמא. נאנחתי. היא תמיד מתנהגת אלי כמו ילדה קטנה. "כן" עניתי. הלכתי לכניסה ויצאתי אחרי שאמרתי לאמא ביי. והנה, עוד יום חרא של לימודים. מה הייתי עושה כדי שיהיה היום חופש! אני גרה בבית פרטי. וילה, ליתר דיוק. יצאתי דרך השער והמשכתי ללכת לכיוון בית הספר. התמתחתי קצת בדרך ופיהקתי. לא יכולתי לישון בלילה אתמול. היום בבית הספר יש לנו אימוני שירה בפעם הראשונה. "היי" שמעתי צעקה. זה היה טים, ידיד מאוד קרוב שלי. כשהגיע אלי הוא חיבק אותי. "בוקר טוב" הוא אמר. "בוקר טוב" מלמלתי. טים מנגן על גיטרה חשמלית, הוא כבר ממש טוב בזה. הוא בן 13, שנה גדול ממני. "איך הולך השירה שלך?" שאל טים אחרי שהתחלנו ללכת. "בינתיים בסדר" אמרתי וחייכתי חצי חיוך. "רק בסדר?" שאל טים. הנהנתי. "אל תדאגי," אמר ושם את ידו סביב כתפיי, "את תשתפרי ואז תוכלי לשיר כמו גדולה" אמר. נתתי לו מכה קטנה בכתפו. "כמו גדולה? בת כמה אתה חושב שאני?" שאלתי. "בת 5" אמר בצחקוק, ואני נתתי לו עוד כמה בוקסים קטנים. "טוב, את לא צריכה להתרגז" אמר טים. הגענו לבית הספר ונכנסנו דרך השער. בית הספר שלנו מחובר עם יסודי וחטיבה. זאת אומרת שבית הספר הזה הוא מכיתה א'- ט'. בדרך נפגשנו עם עוד כמה ידידים שלי. אלה הם שון, בן 12 כמוני, ומנגן על בס, ואלכס, בן 14 ומנגן על תופים. לכל אחד יש כלי נגינה שונה, וזה נראה כאילו הם מומחים לזה כבר מגיל קטן. רק אני, שלא יכולה עדיין לשיר כמו שצריך, צריכה להתאמן כל הזמן עד שאצליח. מתי אוכל כבר לשיר טוב, בלי שתמיד יצחקו עלי אם אני משנה טונים כל הזמן, או שאני מזייפת? נכנסנו כל אחד לכיתה שלו. טים איתי, ושון ואלכס לכיתות שלהם.

"מי יודע כאן לשיר?" שאלה המורה שלנו לשירה. זה היה היום הראשון שלנו בזה. ההנהלה הבינה שיש הרבה תלמידים שאוהבים לשיר, ושמו מקצוע כזה במערכת השעות. הרבה תלמידים הרימו ידיים, אבל אני לא. הוא הזמין כמה תלמידים בתורם לשיר לנו קטע קצר משיר. הוא לקח רק תלמידים שהצביעו. מזל שלא הצבעתי! טים לא הרים את ידו כי הוא גם לא ידע לשיר. הוא הסתכל עלי וחייך. הוא היה בדיוק שני שולחנות בצד הימני שלי. אני הייתי קרובה לחלון שהיה בצד שמאל. התלמידים שהרימו יד שרו ממש יפה, אבל אני רציתי לשיר הרבה יותר יפה! אני לא מוותרת על השירה, לא משנה מה!