האופי מראה את החיים

טוב... אין לי כל כך מה לספר לכם היום כי שוב נשארתי בבית =.=

וזה בגלל שאני לא מרגישה טוב!

למרות שאני בטוחה שמחר אלך... נראה לי O.0

בכל מקרה, יש כאן את פרק 2 של הסיפור הזה... בלי השם!

למרות שיש לו עכשיו שם.

קראתי לסיפור הזה "התחרטות"!

מקווה שתאהבו ותנו תגובות לפרק (:

פרק 2

"איפה הוא יכול להיות?" שאל עמית בחוסר תקווה. אנחנו מחפשים כבר כמעט שעה ולא מצאנו אותו. בית הספר שלנו לא כל כך גדול. הוא לא יכל להעלם מפה! "חושב שהוא הבריז?" שאלתי. הוא הסתכל עלי במבט קפוא שלא הראה שום דבר. "כן, אני חושב שכן. כבר כמה פעמים הוא ניסה לשכנע אותי להבריז איתו אבל לא הסכמתי. כנראה שהוא וויתר והלך בלעדי. איזה מין אח הוא?" שאל עמית בכעס. "או שאולי הוא פשוט בבית הספר" אמרתי כדי לעודד אותו מעט. "לא נראה לי. אנחנו עושים כבר סיבובים בחיפוש אחריו" אמר עמית ונאנח. "אולי כדאי שנחזור לכיתה. אם הוא רוצה לבוא, אז הוא יבוא. לא צריך לחפש אותו כמו שפוטים" אמר עמית. "אתה בטוח?" שאלתי בהיסוס. "כן. בואי" אמר. "אההה... כנראה ששכחת, הוציאו אותי מהשיעור" הזכרתי לו. הוא הסתכל עלי ואז התחיל לצחוק. חייכתי למראה עמית צוחק. צחוקו נשמע כל כך נעים. אני עדיין מרגישה שזה חלום, שאני איתו כאן לבד, מדברת איתו בחופשיות. החופשיות הזאת, מאיפה זה הגיע לי ככה? בחיים לא היה לי כזה ביטחון לדבר עם בחורים שאני אוהבת. "אני חושב שאת יכולה לחזור כבר לכיתה" אמר ונרגע מצחוקו. "מקסימום תישארי כאן בחוץ עוד קצת. בכיף אני הייתי יכול להישאר איתך, אילו היו מוציאים אותי" אמר ושם את ידו על כתפי. "תודה על העזרה, בכל מקרה" חייך אלי חיוך חושף שיניים. שיניו הלבנות נצצו והרגשתי שאני נמסה רק מלהסתכל עליו. "ביי" אמר ונעלם בתוך מבנה בית הספר. עמדתי במקומי כמה דקות, מעכלת את כל מה שקרה מאז שראיתי והתחלתי לדבר איתו. לין, תצאי מזה! אבל כמובן שלא הצלחתי. הוא אמר שהוא היה מוכן להישאר איתי אם היו מוציאים אותו? אהההההה! הרגשתי שפני הפכו לאדומות כאש. חכו עד שאלה תשמע על זה!

"גם אני רוצה להיות ככה עם עומר!" אמרה אלה בחולמניות. "כן, אבל עומר ברח. טוב, אני לא יודעת אם הוא באמת ברח אבל... נראה לי" אמרתי וגירדתי מאחורי צווארי. "אז אתם תיפגשו מתישהו?" שאלה אלה במהירות אחרי שיצאה מחלומותיה על עומר. "מה? להיפגש? לא! הוא לא יודע מה השם שלי בכלל!" אמרתי והשפלתי את ראשי. כל כך רציתי להיות איתו עכשיו. "אם הוא יראה אותך אני בטוחה שהוא ידבר איתך. אתם עוד תהפכו לידידים, אם את שואלת אותי" אמרה אלה בניחום. "נראה לך?" צעקתי עליה, לא בכוונה. "הוא לא שם עלי בכלל! אני בטוחה בזה! בסך הכל עזרתי לו לנסות למצוא את עומר. זה לא אומר שהוא צריך לדבר איתי. לא!" פסלתי את זה. הייתי בטוחה שהוא לא יזכור אותי. "מאיפה את יודעת? זה לא שאת בראש שלו או משהו" אמרה אלה. "אבל אני יודעת. בחורים מקובלים לעולם לא מדברים עם נחותות יותר... כמוני" אמרתי בעצב וכמעט שרציתי לבכות. למה הייתי חייבת להתאהב דווקא בו? לא יכולתי להתאהב במישהו... אחר?