קן הקוקיה

מעולם לא חשבתי שאכתוב,

היה נראה לי כבד,עמוק מדי ,מתוסבך. לא בשביל בחורה צעירה כמוני.
ואז כשהגעתי לאחר התחבטויות בתוך עצמי לרגע המכריע בו החלטתי לכתוב ,זה פשוט לא יוצא לי.

תמיד אומרים שכתיבה משחררת, עוזרת להביע, לבטא רגשות ,

אז איך זה שאין אף אחד שמסביר איך עושים את זה?

מדוע הכתיבה אינה מנת חלקי?
יש כל כך הרבה אנשים בעולם הזה שכותבים.
יש כאלה ש'כותבים למגירה',

יש כאלה שכותבים ספרים,
יש כאלו שמחברים בלאדות,

ואני? אני מאלו המנסים לכתוב. כאלה שלא צלח להם המזל ותמיד זכו רק להתפעל מכתיבתם של אחרים.
ובאילו תחבולות ומזימות לא ניסיתי להביא את מוזת הכתיבה אל ראשי?
לאורך הנופים הכי פסטורליים ומרגשים פסעתי,

בעקבות האנשים הכי מסתוריים עקבתי,
אל נבכי נשמתי הגעתי,
וככלות הכל, לא הצלחתי לכתוב.
ירוקה מקנאה הייתי קוראת נובלות מאסות ורומנים, כיצד הם מצליחים?
כל כך הייתי רוצה להתבטא בזרימה חלקה מדבש,

שאנשים יקראו בשקיקה את מילותיי,ואוכל להכריז כי אלו מילותיי שלי.

ששמי ישכון ליד שמם של גדולי התרבות וההווה,
ואוכל להכתיב ולהשפיע ולו במעט על מאורעותיו של העולם

איך אהנה לרחף לי אי שם בגבהים.
ובבת אחת צנחה מחשבתי אל חדרי הזה.

ומכל הנסיון לכתוב נותרתי אני ,קוקיה,
עם שורות מספר,
וכוס תה חם בצד,פשוט כי כואב הגרון.

עד לנסיון הבא,

קוקי.