זה לא באמת קורה.
בחיים לא חשבתי שאני אחזור.לא יודעת אם אני שמחה, או עצובה.
הדבר היחידי שאני יודעת, הוא כשהייתה לי את המחלה [ככה אני בוחרת לקרוא לזה] הייתי בשליטה, הייתי רזה, לא ויתרתי לעצמי אף פעם.
עכשיו אני שמנה, כשאני עולה על המשקל אני מנסה לנחם את עצמי "טוב, לפחות את בריאה!"
לא רוצה להיות בריאה. לא יוצא לי מזה כלום. אני רוצה להיות רזה.להרגיש את הריקנות. לחיות אותה. לאמץ אותה כדרך חיים.
הנה, אמרתי את זה. נסיתי להתעלם מזה כל כך הרבה זמן. באתי, הלכתי. עכשיו אני חוזרת. אני שבה.
אין לי כוח ליומני אכילה, וביננו, אין צורך בזה. אני לא מתכוונת לאכול כל כך הרבה.
אני ארעיב את עצמי. אני אגיע למשקל הקודם שלי, לא משנה מה. מה זה משנה? לאף אחד לא באמת אכפת.
בתקופה זמן הזאת שעזבתי ופניתי לעניינים אחרים, גליתי כמה דברים על אנשים. אחד מהם, הוא שכולם, ללא יוצא מן הכלל, איטרסנטים. כל אחד חושב אך ורק על עצמו.
אני לא יכולה לחיות עם זה.
אני צריכה את הפינה שלי, את המחלה. את מקום המפלט שלי. משהו שהוא אך ורק שלי, ואף אחד , אבל אף אחד לא יוכל לקחת את זה ממני.
שליטה מלאה על החיים שלי.
הכל יהיה כמו קודם..
זהו, אין דרך לברוח.
אתמול הייתי בצום, לא מכוון האמת, עד הערב. הלכנו לארוחה משפחתית. שונאת את הארוחות האלה.
משום מה לא היה לי כל כך תיאבון. אז אכלתי, אבל לא הרבה. אני משערת שלא עברתי את ה600. בהכי הכי הגזמה , אכלתי בעקר סלט אבל היה מלא שמן..ואיזה בורקס עם בשר אז לא יודעת. אבל הלכתי לחדר כושר.
לקחתי 2 לקסעדין אתמול בלילה. והיום עבדתי בבוקר וכל שניה הייתי צריכה ללכת לשירותים.שונאת כשזה קורה.
רציתי ללכת לחדר כושר, אבל ברור שלא יכולתי..
עמדה לה על השולחן בבית קופסא. עם קרואסונים.
לקחתי אחד ביד, אמרתי נו יאללה שיהיה..
לקחתי ביס. השארתי אותו בפה. לא יכולתי לבלוע.
"ככה? ככה את מוותרת לעצמך? חתיכת חסרת אופי שכמותך! תראי איך את נראית! ואת רוצה להיות רזה?"
שמעתי את זה. וירקתי את הביס שנשאר לי בפה, החזרתי את הקרואסון והלכתי לפתוח בלוג
כי אני יודעת שאי אפשר אחרת.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
