הכל דבש

היום, ביום האחרון של החופש הגדול, סיימתי את תקופת העבדות שלי. חתמתי בפעם האחרונה שעון נוכחות ויצאתי לחופשי.

בהתחלה, כשאמרו לי שמפסיקים את העבודה שלי הצטערתי, אני שכירה שנים כל כך רבות וקשה לי להתרגל להיות עצמאית, מפחיד אפילו, אבל אחרי שנרגעתי מהעלבון ומהכעס ששוב איבדתי מקום עבודה קלטתי כמה אני מאושרת מזה שלא אצטרך שוב להתייצב במשרד המשמים, ולפתור בעיות מעיקות של בירוקרטיה וזקנה, לשמוע סיפורים מדכאים על עוני ומחלות, לציית לפקודות של בוסים ולקבל שכר מעליב בסוף החודש.

החיים שלי לא הולכים להיות קלים יותר, והפרנסה תהיה לא בטוחה עוד יותר מהרגיל. חופש זה עסק קשה ומפרך, מהיום הכל יהיה תלוי רק בי, בחריצות שלי ובכישרון שלי, אבל אם לא אנסה איך אדע אם אני יכולה?

אתמול, מיד אחרי העבודה, נסעתי לבד למכון וקיבלתי משפחה שבאה לביקור, אירחתי אותם והסברתי להם, הפעלתי את הילדים ומכרתי להורים דבש והכל לבד, בלי ג'ינג'י שלא היה יכול להגיע.

והיום הלכתי לבד לבנק וביקשתי הגדלת אשראי זמנית כי המשכורת שלי תכנס רק בעוד שבוע, ואוגוסט היה מאכזב מאוד, יש הלוואה להחזיר ומשכנתה שדופקת, ויש גבול כמה הלוואות אפשר לקחת מההורים.  

ממחר נפתח כל יום את המכון, אני אהיה שם, אמכור דבש ואחזיק את המקום וג'ינג'י יעבוד בשדה, ויחד נתמודד, בהצלחה אני מקווה. חוץ מזה התחלתי לעבוד בעבודה קטנה שהולכת ומתפתחת, משהו שקשור לכתיבה ולעריכה במחשב, עיסוק צנוע מאוד, אבל בכל זאת (וכבר קיבלתי העלאה במשכורת אפילו בלי שביקשתי) ואפילו העזתי להזמין לעצמי משקפי קריאה חדשים שכבר באמת הייתי זקוקה להם. שילמתי בתשלומים, אבל לא בכרטיס אשראי, אני מחרימה מהיום כרטיסי אשראי, ושמחה מאוד שהחלטנו לא לרכוש מכשיר סליקה בשביל המכון.  לגהץ כרטיס זה אולי נוח ונעים יותר, אבל פשוט לא משתלם לנו, לא כמוכרים ולא כקונים.

חברות האשראי והבנקים יצטרכו לגמור את החודש בלי לגזור עלי קופון

עוד סיבה נהדרת להרגיש חופשייה זה שאחרי שנות עבדות ממושכות השנה העול של החינוך חינם הישראלי ירד מעלי לתמיד.

שלום ולא להתראות לא חינוך ולא חינם, הלוואי ולא ניפגש עוד לעולם, מהיום אני בחופש נצחי ממערכת החינוך

אתמול היינו ביום הורים של צץרץ. ג'ינג'י החליט שאם כבר נוסעים לדרום אז בדרך כדאי שנעשה כמה סידורים קטנים - עצרנו באזור תעשיה סגולה וקנינו צנצנות דבש קטנות ואחר כך בפתח תקווה - עיר מאוד מסובכת - ומכרנו דבש למישהו, ואז שמנו פעמינו דרומה למחנה איתן, שם מלמדים את צץרץ להיות צנחן.

בהתחלה תכננו לקחת גם את סבתא, אימא של ג'ינג'י, אבל ברגע האחרון היא התחרטה וטוב שכך. היה מתיש וחם, ממש חם.

מחנה איתן גדול, יפה, מתוכנן היטב ומושקע מאוד, אבל לא ממש מתאים לביקורי משפחות. היינו צריכים לחנות ממש רחוק וללכת המון ברגל בשמש הקופחת. היו אנשים שסחבו צידניות עמוסות אוכל, ומישהי מסכנה נשאה מגש גדול של עוגיות מושקעות מצופות שוקולד שלא נראו כל כך טוב עד שהן הגיעו לבן שלה. חבל שלא טרחו להסביר בהזמנה היפה והמסודרת שיש הרבה ללכת ברגל, ושישיבו אותנו כמעט שעתיים על טריבונות חשופות לשמש הצהרים הקופחת.

יש אנשים ומאכלים שלא מגיבים טוב לצירוף הזה של שמש וחום.

אחרי שראינו הדגמה של לוחמה וצניחה ושמענו נאום הרשו לנו ללכת לאולם ספורט ממוזג ואפילו לעשות פיפי.

בסוף הנאום הכריז המפקד שההורים יפגשו עם מפקדי הפלוגות ואז התברר לנו לחרדתנו שאין לנו מושג באיזה פלוגה משרת צץרץ. לא רק אנחנו לא ידענו היו עוד הורים אחרים שהתבלבלו ולמרות שהעמידו חיילים עם שלטים שהפנו את ההורים לפה ולשם לא ידענו מה מספר הפלוגה של הילד. בסוף שאלנו והכל הסתדר. צץרץ משרת עם הרבה ביינישי"ם שזה בני ישיבות, ופירוש הדבר היה שמצאנו את עצמנו בתוך קהל שהיו בו הרבה מאוד ילדים וחלק מההורים הביאו אפילו עגלות לתינוקות. על כל חייל היו המוני ילדים ודודות וסבתות... בסוף נאלצנו לשבת על המדרגות כי לא נותר מקום ישיבה באולם המרווח והממוזג.

המ.פ. הצעיר עד גיחוך שהתהדר בכיפה ענקית הציג את עצמו סיפר על עצמו פרטים אישיים ואפילו חילק לכולנו מגנטים עם מספר הנייד שלו אם נרצה לשאול אותו משהו והבטיח שלא יציקו ולא יטרטרו ולא ישפילו וכולם יקבלו טיפול מסור ואוהב.

אחרי שתמו הנאומים נשלחנו לצפות בטקס צבאי שכלל הרבה עמוד דום ועמוד נוח ובסוף גם הניפו דגל ושרו את התקווה ואז זכינו סוף סוף להיפגש עם הילד פנים אל פנים. כל המקום הזכיר פנימייה, הכל חדש ובנוי היטב ונקי ומסודר, צץרץ קיבל ציון נהדר בלימודי עזרה ראשונה (הוא היה קצת לחוץ בגלל זה) וראינו שכולם אוהבים אותו והוא מסתדר נהדר.

בדרך לרכב הוא הראה לנו את מסלול המכשולים הצבאי והוא וג'ינג'י השתעשעו שם קצת. ג'ינג'י ניסה להוכיח שעוד כוחו במותניו ולטפס קצת על המתקנים... כנראה שגברים נשארים ילדים קטנים גם כשהם מתקרבים לגיל שישים.

שניהם כעסו עלי ונזפו בי כשהתלוננתי שהיה חם וששמו אותנו יותר מידי זמן בשמש אבל תראו איך נשרפתי

אנחנו נמצאים בתקופה היסטורית והרת גורל, מעצמות נופלות, עריצים ששלטו עשרות שנים מודחים מכיסאם, כל סדרי עולם משתנים. אני עוקבת כמובן בעניין ובנשימה עצורה אחרי מה שקורה בעולם הגדול, אבל עדיין, אדם קרוב אצל עצמו, ולמרות הכל מה שבאמת כואב לי ומעיק עלי אלה הבעיות הפעוטות כל כך שלי.

בראשון לספטמבר שוב אהיה מובטלת, ואין לי באמת מושג למה. משום מה הם נמלכו במקום העבודה שלי בדעתם והחליטו לסלק אותי מעל פניהם ולצערי זה יקרה עוד לפני שסיימתי שנה אחת בעבודה ככה שאפילו דמי אבטלה לא מגיעים לי.

כל הסיכומים שהיו לי לפני שהתחלתי לעבוד כאילו נכתבו על קרח והכל השתנה אם כי למרות כל מאמצי לא הצלחתי להבין למה. מה היה דחוף להם כל כך להחליף אותי? אני בספק אם יש מישהו שם שיכול לתת לי הסבר מנומק. כל המקום מנוהל בצורה לא מסודרת, ובלי מחשבה לטווח ארוך. יותר מידי ידיים בוחשות במרק הזה וטעמו דלוח, ואני לא ממש אוהבת לעבוד שם, ובכל זאת זה היה מקום עבודה נוח, ונכנסה משכורת מסודרת... משהו שאי אפשר לזלזל בו בימים טרופים אלו.

אם הייתי עוזבת ביזמתי ולפי נוחיותי ניחא, אבל פתאום הוחלט שעלי לעזוב, בהתחלה אמרו שאין תקציב וזה היה עוד סביר איכשהו אבל התברר שגם זה לא נכון, כמו כל מה שאמרו לי ורמזו וגיבבו וקשקשו, העיקר לא להגיד מילים ברורות ומפורשות.

רק אתמול התברר שמחליפים אותי בגבר ועיקר חטאי הוא שאני אישה, זה כואב ומרגיז - ולדעתי גם לא לגמרי חוקי. אין לי מושג למה אבל פתאום המנהלת ששבה בספטמבר אחרי חופשת מחלה ממושכת (רק כדי ללכת מיד אחרי החגים לניתוח שמי יודע מתי תחלים ממנו) החליטה פתאום שבעצם היא רוצה אב בית, לא אם בית וזה ממש חיוני וחשוב שיהיה אב בית שיכול לעשות תיקונים קטנים ולהרים דברים כבדים. ראיתי היום את המחליף שלי, נראה לי בן אדם נחמד אבל די נעבעך, ממש לא בעל גוף רב כוח, במה הוא יהיה טוב ממני?

 רק אלוהים יודע.

ובכלל, אני פשוט לא מבינה את האישה המוזרה הזו, מצד אחת היא מתוקה אלי עד גועל נפש, מסבירה ומפרטת, ומצד שני הרי אני אמורה להסתלק בעוד שבוע? אז מה הטעם? כשניסיתי לתהות על התעלומה היא השיבה לי בנאום ממושך ומבלבל שלא אמר בעצם כלום. יכול להיות שאני נעשית סתומה לעת זקנה? אין לי מושג, אבל כל הערפל התקשורתי הזה שמרחף סביבי מורט את עצבי.

בשבוע האחרון, וגם בזה שיבוא, אני לבד כי גודי בחופש עד סוף החודש, ואני מודה, הכי טוב לנהל הכל לבד, בלי הבלבול מוח והרעשים שהיא מפזרת סביבה. חבל רק שהבוסית נכנסת כל פעם בשעות לא צפויות, בין סידורים ועניינים שיש לה, רק כדי להגיד שלום ול"עזור" לי ועל הדרך למרוח אותי במחמאות שהצביעות נוטפת מהן למרחוק.

לא אוהבת אותה, ולא אוהבת את ההתנהלות המבולגנות והקריזיונרית שלה, ושל המקום הזה, ובכל זאת, למרות שלא אתגעגע שם לכלום, אני חשה עלבון וכאב כי מעיפים אותי מהעבודה בלי שום הסבר הגיוני.

מצד אחד הם לא מפסיקים לספר לי שאני כל כך יעילה ונחמדה ומועילה (למרות שיש לי את החוצפה להיות ממין נקבה) ומצד שני קיבלתי מכתב הפסקת עבודה. אז מה קורה פה?

הלוואי ומישהו יפסיק כבר את מצעד הצביעות, יפזר את מסך הערפל ויגיד דברים ברורים וכנים. שיגידו שאני חרא של עובדת, ושאני לא מתאימה כי ככה וככה, ודי! מצידי אפילו שיצעקו עלי, עדיף זה על כל ההתלקקויות המעושות והמאוסות הללו.

הנחמדות המזויפת הזו שלהם עולה על עצבי, ואם, כמו שהמנכלי"ת רמזה לי, הם באמת ינסו לעשות לי איזה אירוע פרידה אני אתגבר על הפולניות הטבועה בי מלידה, ואגיד לה שלא, לא מתאים לי, ואני לא מעוניינת.

במקום זה עדיף לי שיגידו לי סוף סוף את האמת לאמיתה אפילו אם היא תהיה צורבת וכואבת ומעליבה, מוטב להיעלב מאשר להתבלבל.

כך או כך אני מתחילה שוב לחפש עבודה חדשה, ונוכחת שוב לדעת שבגילי ההיצע קטן להפליא, וכנראה שרק בעלי יסכים להעסיק אותי שזה מצד אחד לא רע, אבל מצד שני לא יכניס לי משכורת.   

הדלקתי את הרדיו בשתיים עשרה בצהרים כדי לשמוע חדשות וברגע ששמעתי על פיגוע בדרום ישר חשבתי - זהו, הלכה המחאה.

הרי עמישראל מגיב ברפלקס מותנה מזה שנים על החמרת המצב הביטחוני. ברגע שיש מצב ויש נפגעים מיד מפלס הפטריוטיות עולה, שוכחים הכל וכולם מתרכזים רק בנעשה בגבולות.

אני מודה, בהתחלה גם אני הגבתי ככה, עניין של הרגל ישן, וזה שצץרץ - התינוק המגודל שלי - עושה טירונות בבסיס ליד באר שבע רק הוסיף. פתאום האוהלים שנטועים בגן הציבורי מול מקום העבודה שלי נראו לא קשורים ולא לעניין.

מה אתם מבלבלים עכשיו את המוח עם השטויות שלכם? תהיו בשקט, יורים, חשבתי במין תגובה פבלובית שצפויה ממי שחי פה למעלה מחמישים שנה. בדיוק על אותו דשא שכבתי בשנת 73 בשתיים בצהרי יום כיפור ההוא, הקשבתי בפליאה לצפירות שהפרו את השקט והסברתי לאיזה גברת בריטית קשישה שהצפירה הזכירה לה את הבליץ שזו סתם טעות, אין מצב שקרה משהו, הרי היום יום כיפור.

היא צדקה ואני טעיתי, וגם היום אני טועה.

נכון, יש מצב בטחוני לא טוב, מתי היה טוב? יש החמרה, כמו תמיד, אבל האם מחיר הקוטג' ירד בגלל שירו באזרחים שנסעו לנפוש באילת? הבנק יוריד עמלות על משיכת היתר כי יוריד גרדים על אשדוד? הצחקתם אותי.

אני עוד זוכרת טוב מאוד איך במלחמת לבנון השנייה נסעתי לעבודה תחת מטר קטיושות, ובמקום לדאוג שלא אפגע דאגתי איך אני אתמודד עם הראשון לחודש המאיים, ומאיפה יהיה לי כסף לקנות אוכל כי המטיילים לצפון שעליהם הייתה פרנסתנו פחדו לבוא לגליל, אבל אף אחד לא הפסיק לגבות מאיתנו משכנתה וארנונה, או נתן לנו משהו בחינם.

כבר אז הרגשתי שמשהו פה ממש לא בסדר ולא צודק, והפיצוי הדי מגוחך שקיבלנו מהממשלה אחרי כמה חודשים היה בהחלט מעט מידי ומאוחר מידי.

אם ממשלת ביבי סבורה שיש לה עסק עם אנשים מוגבלים שלא יכולים לחשוב על שני דברים בבת אחת טעות בידה. יש מצב ביטחוני, ויש מצב חברתי, והם קשורים זה לזה קשר הדוק, וכל זה קשור מאוד לפוליטיקה, גם שלנו וגם של אויבינו, וגם של כל העולם, ואפילו אנשים שגרים באוהל מסוגלים להבין ולתפוס את המורכבות הזו, אז שלא יסמוך על 'שקט יורים' כי זה לא יקרה, לא הפעם.

נגיב על התחממות בגבול כאילו אין מחאה חברתית ונמשיך למחות בגלל הצדק החברתי כאילו אין מצב בטחוני.

לצערי לא אלך היום להפגנה בפריפריה, עבדנו היום ופשוט אין לנו כוח להתרוצץ ברחובות, אבל למרות שיש לי בית ואני אפילו משכירה חלק ממנו גם לי קשה מאוד לגמור את החודש, ואני ממש ממש בעד צדק חברתי ושינוי המצב הכלכלי בארץ.

מבן אדם שהתייחס למוסף הכלכלה כמו למוסף הספורט - משהו מסובך ומשעמם שנוגע רק לגברים – נעשיתי פריקית של כלכלה. אני מרבה לחשוב על המחאה וגם לקרוא דעות רבות ככל האפשר ולחקור מה באמת קורה בארץ. מאז התחילה המחאה למדתי המון על כלכלה. ישבתי בסבלנות והקשבתי בעניין גדול לכל ההרצאה של ירון זליכה, ג'ינג'י ישב איתי והקשיב גם בעניין רב ואחר כך שוחחנו על ההרצאה ועל העסק שלנו מנקודת מבט כלכלית, היה מאיר עיניים ומרתק.

בחודש האחרונים מצאתי באינטרנט כמה מאמרים פשוט מרתקים וגיליתי כותבים שפקחו את עיני והבהירו לי איפה אני חיה. לא רק מעמד הביניים התעורר אלא גם אני, ולמרות שכוח הקנייה שלי קטן מאוד, ואנחנו בעצם בקושי בעשירון השלישי (בעיקר בקיץ כשאנחנו מוכרים פחות דבש) החלטתי להחרים את תנובה ולקנות רק בסופר הקטן הפרטי ליד הבית ולא ברשתות הגדולות. לא רק ביבי עובר שינוי תודעתי (אני מקווה) אלא גם אני.

ולסיכום משהו נחמד שמצאתי באחת התגובות (אני קוראת המון טוקבקים לאחרונה) שמישהו הגיב למאמר כלכלי במעריב. מצחיק שלפני כחודש לא היה עולה בדעתי לקרוא את זה בכלל והיום אני פשוט לא יכולה להפסיק.

קפיטליזם קלאסי
יש לך שתי פרות. אתה מוכר אחת וקונה שור. העדר שלך גדל והכלכלה צומחת. אתה פורש לגמלאות וחי מההכנסות.

קפיטליזם אמריקאי
יש לך שתי פרות. אתה מוכר אחת ומכריח את השניה לייצר פי ארבע מכמות החלב הרגילה. אתה מופתע כאשר הפרה מתה מאפיסת כוחות.

קפיטליזם צרפתי
יש לך שתי פרות. אתה יוצא לשביתה כיוון שאין לך שלוש פרות.

קפיטליזם יפני
יש לך שתי פרות. אתה מהנדס אותן מחדש כך שגודלן עשירית מהגודל המקורי והן מייצרות פי 20 מכמות החלב הרגילה. אחר כך אתה ממציא פרה מצויירת, קורה לה פרקימון ומשווק אותה לעולם

קפיטליזם גרמני
יש לך שתי פרות. אתה מורה להן לייצר כמות חלב כפולה. כאשר הן לא מבצעות זאת, אתה יורה באחת. השניה מייצרת פי ארבע מכמות החלב הרגילה.

קפיטליזם איטלקי
יש לך שתי פרות אך אינך יודע היכן הן. אתה יוצא לארוחת צהריים .

קפיטליזם רוסי
יש לך שתי פרות. אתה סופר אותן ומגלה שיש לך ארבע אתה סופר שוב ומגלה שיש לך שמונה פרות. אתה סופר שוב ומגלה שיש לך שש עשרה פרות. אתה מפסיק לספור פרות ופותח עוד בקבוק של וודקה.

קפיטליזם פולני
יש לך שתי פרות. שתיהן נגנבו מגרמניה

קפיטליזם שוויצרי
יש לך חמשת אלפים פרות, אף אחת לא שלך. אתה גובה מאחרים עבור אחסנתן וצביעתן בסגול.

קפיטליזם הודי
יש לך שתי פרות. אתה סוגד להן.

קפיטליזם סיני
יש לך שתי פרות ושלוש מאות אנשים שחולבים אותן. אתה מצהיר על תעסוקה מלאה ופריון גבוה . אתה עוצר את העיתונאי שדיווח על המספרים

קפיטליזם לפי חב' ישראלית
יש לך שתי פרות. אתה מוכר שלוש מהן לחברה הציבורית שבבעלותך תוך שימוש בקו אשראי שנפתח על ידי גיסך בבנק. לאחר מכן אתה מבצע חילוף חוב/השקעה עם חברת בת כך שאתה מקבל את ארבעת הפרות בחזרה, עם החזרי מס על חמש פרות. החלב של שש הפרות מועבר בחשאי לחברת קש באיי קיימן השייכת לבעלי ההון העיקריים של החברה, המוכרים את הזכויות לכל שבע הפרות חזרה לחברה שלך. בדוח השנתי רשום כי בבעלות החברה שמונה פרות, עם אופציה לפרה נוספת. להודעת העיתונות לא מצורף מאזן. הציבור קונה את השור שלך.

קפיטליזם יווני
יש לך שתי פרות. זאת מימין דווקא חמודה.....

קפיטליזם בריטי
יש לך שתי פרות. שתיהן משוגעות

קפיטליזם ישראלי
יש לך 2 פרות אחת שייכת להסתדרות אחת למדינה שתיהן שובתות, אתה קונה חלב מארה"ב בדולר סיוע.