היום יום הבלוגים, בדרך כלל מקובל לתת המלצות לבלוגים אחרים ולדבר קצת על הנושא, לצערי פשוט אין לי זמן.
עסוקה מידי בחיים הלא וירטואליים.
ולכן אתחמק בסיפור בדיחה ובשינוי העיצוב של הבלוג.
אני מקווה שתסלחו לי השנה, יש לי ימים מטורפים לאחרונה, עסוקה מעל הראש, אני מקווה שבשנה הבאה עלינו
לטובה יהיה קל ונעים יותר.
לפעמים אנו חושבים שהדשא ירוק יותר בצד השני, בתהליך אנו מוצאים עצמנו בצרות. כשאתה מוצא עצמך בצרות ונמצא במצב שאתה לא תמיד יכול לצאת ממנו יש דבר אחד שעלייך תמיד לזכור - לא כל מי שמופיע מגיע כדי לעזור לך!
היום אנחנו פותחים את המכון הישן בפעם האחרונה. רק עכשיו אחרי שפינינו את רוב הציוד ובדקנו טוב את הקירות גילינו עד כמה המקום מתפורר. הקירות פשוט סדוקים וגם אם לא היו מפנים אותנו היינו צריכים להסתלק משם מחשש קריסה.
לאחרונה צריך להשתמש בלום כדי לשכנע את הדלת להיפתח והסדקים בקירות פשוט מפחידים, מזל שאילצנו אותנו לצאת משם.
יום חמישי האחרון היה היום הכי לחוץ ועמוס של החודש, הכל קרה בבת אחת כי אחרת אי אפשר היה להזיז שום דבר. היינו חייבים לזמן את בעל היקב הסמוך שממנו רצינו לקנות ציוד (בעלי היקב החליטו לסגור את העסק כי נמאס להם) ובמקביל להביא מובילים רציניים שיעבירו בשלום את המקררים שהיו לנו בבית ואת המיכלים והדלפקים שרכשנו מבעל היקב.
חששנו מאוד כי הכל היה מסובך ודרש תיאומים ולוחות זמנים מדויקים ואם לא די בכך פתאום איש האלומיניום שחשבנו שיבוא רק ביום שישי התקשר והודיע שהוא רוצה לבוא בבוקר. עבדתי קשה מאוד בניקוי המקררים הישנים שהיו ממש מטונפים ומזל שלילי הייתה ברגילה וגם היא הסכימה לעזור לנו.
היה גם לחץ כספי כמובן כי לא ציפינו לכל כך הרבה הוצאות בבת אחת. למזלי אימא שלי נחלצה לעזרה והביאה לנו כסף מזומן שהוציאה ישירות מהחשבון שלה, והכל דפק כמו שעון.
הרכבת החלונות והדלת הייתה קצרה וזריזה והכל יצא מאוד יפה. המוביל התקשר מהדרך והודיע שהוא מגיע ולמרות שאיחר מעט בגלל פקקים הוא התייצב עם משאית ענקית כמובטח ועם עוד שני עוזרים חרוצים וציוד מתאים ובעל היקב מתוגבר באשתו ובביתו גם הגיע בזמן... הכל הלך ממש יפה והועבר בשלום ממקום למקום.
את הדלפק הארוך מידי ניסרנו חיש קל כדי שיתאים למקום שלנו, אתמול העברנו את רוב הדבש הארוז והיום קמנו מוקדם בבוקר ושטפנו בפעם האחרונה את המכון הישן ובלילה עוד הספקנו לשבת ולגבש תוכניות לעתיד ולתכנן את הרחבה לפני המקום החדש כך שתהיה נוחה ויפה ואפשר יהיה לשבת בחוץ אם יהיה בכך צורך.
יש עוד המון עבודה ודברים לקנות ולעשות אבל אנחנו בדרך הנכונה, עבדנו כמו חמורים כל אוגוסט אבל עשינו זאת ונשארנו בחיים.
רציתי לכתוב פוסט עדכון על התקדמות העבודה במכון החדש ויצא לי פוסט קיטורים ותלונות.
מצטערת אבל זה מה יש.
קודם כל החום - כל כך חם ומתיש, דביק ומעייף. ככה זה כל אוגוסט, אבל השנה הכל זוועתי יותר, גם כי חם יותר, אפילו החזאים מסכימים איתי, ושנית בגלל המכון החדש.
המון עבודה גופנית, מעייפת שאת רובה הגדול אנחנו עושים במו ידינו, כדי לחסוך כסף בעיקר, וגם כי אנחנו סומכים רק על עצמנו. כלומר הג'ינג'י סומך, ובנושא הזה הוא המחליט, המפקד, הרודן העריץ והאכזר שמושך אחריו, בעזרת כוח הרצון העקשני שלו, את בני משפחתו הממאנים, המיוזעים והסרבניים.
בשבת שעברה הוא יצק מבטון במו ידיו ובעזרת צץרץ שביל חדש והשבוע התחלנו להוביל את הציוד למקום החדש, והכל במו ידינו ובזיעת אפנו.
צץרץ עוזר לו הכי הרבה כי הוא הגבר היחיד בבית מלבדו, אבל הוא לא מפסיק להתלונן שדופקים לו את החופש הגדול האחרון, שכואב לו הגב, ושבגלל העבודה במכון הוא נאלץ לוותר על לילות לבנים עם חבריו כי אבא מתעקש שהוא יקום בבוקר לעבודה.
הוא עוזר אבל לא מפסיק להתלונן ולהרגיש דפוק ומקופח, ואיכשהו מצליח גם לבלות לא רע - נסע כמה פעמים לים, היה בהופעה בקיסריה, הלך למסיבות רבות, וסתם הסתובב בלילות עם חברים וישן עד הצהרים, ואפילו הצליח לשכנע את ג'ינג'י שעדיף לנוח בצהרים ולעבוד בערבים כי אז קריר יותר.
חוץ מאשר במכון צץרץ גם עובד פה ושם במקומות אחרים, בבריכה בעיקר, שם הוא מתפקד כעוזר מאמן.
בניגוד לאחיו הגדול הוא מחושב מאוד בנושאי כסף, פתח לו חשבון בנק והוא מתחיל לגלות ניצנים של איל הון בהתהוות.
עוגי לעומתו כמעט לא בבית כי הוא עושה טירונות, וכשהוא חוזר הוא ישן או מבלה עם חברים, ובזמן הפנוי המועט שעומד לרשותו הוא רב עם אחיו.
השבוע גם לילי בבית, היא ברגילה, ואתמול אפילו נסעה עם אבא לעבוד קצת, צבעה ושטפה ובעיקר שתקה, לשמחתו של ג'ינג'י ששונא קשקשנים. לרוע המזל צץרץ פטפטן ידוע ולא מפסיק לדבר. הם עובדים יחד, אבל מתעצבנים זה על זה וכל הזמן מתלוננים באוזני אחד על השני. אני יוצאת מזה עם כאב ראש רציני.
מפה לשם העבודה מתקדמת. יש ריצוף, המחסן מתהדר בדלת חדשה שג'ינג'י אסף מבית ישן ושיפץ ברוב תושייה במו ידיו. יש חשמל, והיום יהיה סוף סוף חיבור למים, ובשבת העברנו חלק גדול מהציוד מהמקום הישן לחדש, ועוד היד נטויה. אתמול השגנו סוף סוף איש אלומיניום שעובד ברגעים אלה ממש על החלונות והדלת וכמובן הרשתות – חשוב מאוד כשעובדים עם דבורים, ובערב עבדנו, ג'ינג'י ואני, עד עשר בלילה במילוי צנצנות דבש כדי לרוקן את המיכל הגדול.
עכשיו נשאר לנו לתאם בין מובילים לבעל היקב הסמוך שנסגר, ולהעביר למכון החדש עוד כמה מיכלי נירוסטה שאנחנו קונים ממנו, ואולי גם את הדלפק ומדפי העץ, וצריך לסדר את המנעול החדש ואת השלט החדש - משום מה העבודה עליו לוקחת המון זמן וכבר היינו אתמול בבית המלאכה והצקנו לבעל הבית שלא בוער לו כלום.
לנו דווקא כן בוער, כי אנחנו רוצים לסיים כבר סוף סוף, ולהפסיק לעבוד קשה כל כך.
החיים היו קלים יותר אם לא הייתי שוברת רגל בחורף, אבל את הנעשה אין להשיב, הרגל נשברה ואני לא מסוגלת להתרוצץ כמו פעם. למרות שאני מעט מוגבלת אני לא מוותרת לעצמי וממשיכה לעבוד כמיטב יכולתי. אולי בחורף אבקש שיוציאו לי את הפלטה שמציקה לי. נראה...
ואגב, אני בלי נייד כבר מעל שבועיים (מדהים איך הצלחתי לשרוד) כי עוגי שבר את שלו ונתתי לו את שלי, ובאורנג' מסרבים לתקן לו את הנייד למרות שאני משלמת על התיקון כי הם צריכים לקבל רשות מבעל המכשיר, וזה שהוא בטירונות ולא יכול להתקשר אליהם מתי שמתחשק לו לא מעניין אותם כלל. זה החוק וזהו.
אני שונאת אותן, את כל חברות הסלולר החמדניות והמרושעות, מתעבת אותן מעומק ליבי בלי שום אפליה בין אורנג' לסלקום, ומתה להיפטר מעולן. זה יקרה בקרוב, ברגע שיסתיים לי החוזה, ולעולם לא אחזור לעשות אתן שוב עסקים. גם אם הן יתחננו ויבקשו, איתי הן גמרו לתמיד.
מעכשיו רק טלפון חופשי וטוקמן, ומצידי שבעלי החברות החזירים יפשטו את הרגל וימותו מרעב.
האמת, שמתי לב לזה מזמן, אבל עד היום שתקתי התאפקתי. החלקתי את זה, אמרתי לעצמי שזה החום והמתח, והלחץ של השיפוץ ושאר תירוצים והרי וגם אני לא תמיד נחמדה, אבל היום כבר לא יכולתי יותר – פתאום שמתי לב שכולם, כל בני ביתי, משפחתי היקרה לי מכול, כולם, כולל לילי שכמעט לא בבית, מדברים אלי בצורה ממש מגעילה, עונים לי בקוצר רוח, מתרגזים כשאני לא מבינה משהו, או לא שומעת בדיוק מה אמרו, (הם מדברים נורא מהר ובולעים אותיות, ואני שתקועה רוב הזמן במטבח, בין המדיח למקרר, או ליד מכונת הכביסה, מחמיצה לפעמים משפטים) נובחים עלי פקודות במקום לבקש יפה, ואף פעם אחת לא מודים לי על המאמצים, רק זורקים לי את הכביסה המלוכלכת והכלים הדביקים ולא מעלים בדעתם שאני טורחת זמן רב לכבס, לקפל, לשטוף, להכין ולסדר.
היחיד שאדיב כלפי הוא החבר של הבת שלי שטורח לשאול מה שלומי ומה נשמע, ואפילו אומר תודה ובבקשה.
אתמול הג'ינג'י החליט שהוא מותש, נשאר בבית מול המזגן והטלוויזיה ונח. פרגנתי לו, לא ביקשתי עזרה בבית, עשיתי הכל לבד – בישולים, קניות, כביסה. הבן אדם עובד כמו חמור כבר חודש, שינוח קצת, אבל היום בבוקר יצאנו שוב לעבוד - מתחילים להעביר את הדברים מהמכון הישן לחדש וצריך להחליט איפה לשים מה. מצד אחד הוא מתייעץ בי, אבל מצד שני אם לא נראה לו משהו שאמרתי הוא עונה לי בצורה ממש מעליבה, נוזף בי שאני שואלת שאלות טיפשיות, והיום הוא הגדיל לעשות ושאל למה אני לא חושבת לפני שאני מדברת ומה זה השטויות האלה שאני אומרת, והכל בטון מעליב מאוד, ועוד לפני הילד, מה פלא שגם צץרץ עונה לי בצורה מכוערת ומעליבה?
גם החייל הטרי שלנו לא מדבר כמו בן אדם, עונה לי בנהימות קצרות רוח, וטורח לדבר איתי בצורה סבירה רק כשהוא זקוק למשהו - כסף או ציוד.
פתאום נמאס לי, לא מגיע לי שידברו אלי ככה. אל אדם זר הם לא היו מעלים בדעתם לנבוח בצורה כזו, אבל על אימא מותר לצעוק, לא לענות לה, לפטור אותה בקוצר רוח כנודניקית, לזרוק על הרצפה כביסה מטונפת ולקבל כמובן מאליו שהיא חוזרת אליהם נקייה ומקופלת יפה.
שנים עניתי לשאלות שלהם, גם אם הן היו מטופשות, תיקנתי שגיאות, הסעתי והחזרתי, הכנתי אתם שיעורים, פירשתי להם את העולם והדרכתי אותם כמיטב יכולתי. רוב חייהם נשאתי אותם על כפיים, העמדתי אותם במרכז העולם שלי, השתעבדתי לצרכים שלהם כי חשבתי שזה מה שהורים צריכים לעשות, הם גדלו לתפארת, עכשיו הם אנשים כמעט בוגרים, עצמאיים, פרשו כנפיים ויצאו לכבוש את העולם אבל אין להם דקה לדבר איתי, אין להם סבלנות לספר לי כלום.
ומילא הילדים, אבל למה מגיע לי שגם בעלי שמעביד אותי בפרך, ומתרגז כל פעם שאני אומרת שקשה לי וחם לי, ואין לי כוח, גם צועק עלי ורודה בי כאילו הייתי הפועלת שלו?
אם אני הייתי מרשה לעצמי לדבר איתו ככה הוא כבר היה נעלב ועושה ברוגז. מפסיק לדבר איתי ושובר את הכלים, אבל עלי מותר לצעוק, ולענות בזלזול, ולא להבין מה אני נעלבת, מה כבר קרה, למה אני עושה עניין שמתנהגים כלפי כמו אל אסקופה נדרסת?
מה פתאום נדמה לי שמגיע לי שיענו לי בנימוס ולא יעליבו אותי?
באמת חוצפה.
שפכתי את ליבי בפני צץרץ כשחזרנו היום הביתה מהעבודה במכון. ואמרתי לו בדיוק מה דעתי על ההתנהגות שלו ושל שאר בני המשפחה והזהרתי אותו שאני לא מוכנה לקבל יותר יחס כזה.
נאמן למסורת הגברית המשפחתית הוא לא הודה בכלום, ולא אמר חלילה שהוא מתנצל, אבל נדמה לי שהוא בכל זאת לקח ללב וניסה להיות קצת יותר אדיב, נראה כמה זמן זה יחזיק מעמד?
בטח אף אחד לא זוכר, בכל זאת, עברו כבר שלושים ושלוש שנים, ומאז קרו כל כך הרבה דברים, ולמי יש ראש לזכור שלפני יומיים היה היורצאייט של אלביס.
אני מודה, גם אני כמעט שכחתי אבל למזלי בערוץ הביוגרפיה הזכירו לי.
הוא לא היה בן אדם כל כך אינטליגנטי, בעצם הוא היה סוג של ערס אמריקאי ולפני שהיה זמר הוא היה נהג משאית.
הוא גם לא היה משכיל גדול, ובטח שלא היה פוליטקלי קורקט, הרי עוד לא המציאו את התקינות הפוליטית אז. כיום בטח היו קוראים לו שוביניסט בגלל היחס שלו לנשים, והפמיניסטיות היו מחרימות אותו, בצדק מן הסתם.
הוא הצליח בגיל צעיר מידי וניהל את הקריירה שלו בצורה דבילית, בזבז המון זמן על עשיית סרטים מטומטמים במקום להשקיע בשירה ולהתפתח בכיוון הזה.
הוא גם היה מכור לתרופות הרגעה שהרסו את בריאותו, אבל כל זה נשכח כשהוא התחיל לשיר ולזוז על הבמה.
למרות כל מגרעותיו אף אחד לא היה סקסי יותר מאלביס, ואיזה זמר מדהים שהוא היה? וכמה שמחה ועונג הוא הסב לאנשים? אפילו הביטלס הגדולים הודו שהוא השפיע עליהם.
עד היום שלושים ושלוש שנים מאז מותו בטרם עת הוא ממשיך להרוויח הון ויש לו מעריצים בכל העולם.
נוח בשלום על משכבך אהרון אלביס פרסלי, והמון בריאות ואריכות ימים לקליף ריצ'רדס - הצ'ילבה המיתולוגית שלך.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
היום יום הבלוגים, בדרך כלל מקובל לתת המלצות לבלוגים אחרים ולדבר קצת על הנושא, לצערי פשוט אין לי זמן.
היום אנחנו פותחים את המכון הישן בפעם האחרונה. רק עכשיו אחרי שפינינו את רוב הציוד ובדקנו טוב את הקירות גילינו עד כמה המקום מתפורר. הקירות פשוט סדוקים וגם אם לא היו מפנים אותנו היינו צריכים להסתלק משם מחשש קריסה.
של איל הון בהתהוות.
החיים היו קלים יותר אם לא הייתי שוברת רגל בחורף, אבל את הנעשה אין להשיב, הרגל נשברה ואני לא מסוגלת להתרוצץ כמו פעם. למרות שאני מעט מוגבלת אני לא מוותרת לעצמי וממשיכה לעבוד כמיטב יכולתי. אולי בחורף אבקש שיוציאו לי את הפלטה שמציקה לי. נראה...
בטח אף אחד לא זוכר, בכל זאת, עברו כבר שלושים ושלוש שנים, ומאז קרו כל כך הרבה דברים, ולמי יש ראש לזכור שלפני יומיים היה היורצאייט של אלביס.
כינוי: