הכל דבש

היום, ביום האחרון של החופש הגדול, סיימתי את תקופת העבדות שלי. חתמתי בפעם האחרונה שעון נוכחות ויצאתי לחופשי.

בהתחלה, כשאמרו לי שמפסיקים את העבודה שלי הצטערתי, אני שכירה שנים כל כך רבות וקשה לי להתרגל להיות עצמאית, מפחיד אפילו, אבל אחרי שנרגעתי מהעלבון ומהכעס ששוב איבדתי מקום עבודה קלטתי כמה אני מאושרת מזה שלא אצטרך שוב להתייצב במשרד המשמים, ולפתור בעיות מעיקות של בירוקרטיה וזקנה, לשמוע סיפורים מדכאים על עוני ומחלות, לציית לפקודות של בוסים ולקבל שכר מעליב בסוף החודש.

החיים שלי לא הולכים להיות קלים יותר, והפרנסה תהיה לא בטוחה עוד יותר מהרגיל. חופש זה עסק קשה ומפרך, מהיום הכל יהיה תלוי רק בי, בחריצות שלי ובכישרון שלי, אבל אם לא אנסה איך אדע אם אני יכולה?

אתמול, מיד אחרי העבודה, נסעתי לבד למכון וקיבלתי משפחה שבאה לביקור, אירחתי אותם והסברתי להם, הפעלתי את הילדים ומכרתי להורים דבש והכל לבד, בלי ג'ינג'י שלא היה יכול להגיע.

והיום הלכתי לבד לבנק וביקשתי הגדלת אשראי זמנית כי המשכורת שלי תכנס רק בעוד שבוע, ואוגוסט היה מאכזב מאוד, יש הלוואה להחזיר ומשכנתה שדופקת, ויש גבול כמה הלוואות אפשר לקחת מההורים.  

ממחר נפתח כל יום את המכון, אני אהיה שם, אמכור דבש ואחזיק את המקום וג'ינג'י יעבוד בשדה, ויחד נתמודד, בהצלחה אני מקווה. חוץ מזה התחלתי לעבוד בעבודה קטנה שהולכת ומתפתחת, משהו שקשור לכתיבה ולעריכה במחשב, עיסוק צנוע מאוד, אבל בכל זאת (וכבר קיבלתי העלאה במשכורת אפילו בלי שביקשתי) ואפילו העזתי להזמין לעצמי משקפי קריאה חדשים שכבר באמת הייתי זקוקה להם. שילמתי בתשלומים, אבל לא בכרטיס אשראי, אני מחרימה מהיום כרטיסי אשראי, ושמחה מאוד שהחלטנו לא לרכוש מכשיר סליקה בשביל המכון.  לגהץ כרטיס זה אולי נוח ונעים יותר, אבל פשוט לא משתלם לנו, לא כמוכרים ולא כקונים.

חברות האשראי והבנקים יצטרכו לגמור את החודש בלי לגזור עלי קופון

עוד סיבה נהדרת להרגיש חופשייה זה שאחרי שנות עבדות ממושכות השנה העול של החינוך חינם הישראלי ירד מעלי לתמיד.

שלום ולא להתראות לא חינוך ולא חינם, הלוואי ולא ניפגש עוד לעולם, מהיום אני בחופש נצחי ממערכת החינוך